נולדה בסלונים, פולין
ב – 28.4.1909
נפטרה ב – 27.9.1981
היתה נשואה
לאברהם אטינגר בכפר-מנחם
בנם – יאיר אטינגר
בשנת 1954 נישאה לחיים וקסמן

בגיל צעיר הצטרפה לתנועת השומר-הצעיר, עברה את מסלול הפעילות בתנועה ועלתה לארץ עם ראשוני קבוצת “הסולל”. בתקופה בה שכן הקיבוץ בפתח-תקווה, השתלמה במשק-הפועלות בעבודות הלול, בהן התמחתה. הגיעה לבית-אלפא ב1934-. בתחילה עבדה בלול ועם השנים בעוד מקומות עבודה – בהם מפעל קב-קור, המטבח והמרכולית – ומילאה תפקידים שונים בקיבוץ: חברת מזכירות, סדרנית עבודה.
במותה ציוותה לא לספוד לה ולא לערוך לה ערב זכרון.
אברהם קפלן: “פעילותך וביטחונך תמיד הישרו מצב-רוח טוב יותר – כי עשית הכל באחריות, דביקות ומסירות. מי שלא ראה את מסירותה של סימה וחום ליבה בשעה שטיפלה בחיים בעלה, ששכב על ערש-דווי, לא ראה מסירות מה היא – עד לטיפת המרץ האחרונה, עד לגבול האחרון שמסוגל אדם לתת לחברו”.
שושקה, אשת יאיר: “סימה היתה חמות וסבתא נהדרת! ידעה לשמור על הגבול שבין התערבות ממשית בחיי המשפחה לבין דאגה, ששמרה אותה לעצמה. ידעה לקשור אליה את הנכדים והם בילו אצלה כמו בחדר ההורים.”
איטקה צפוני: “סימה היתה אישה בעלת ערכים, אך גם קשה וללא פשרות. עם רגשי קיפוח – רצתה הכל מבלי שתצטרך לבקש. רצתה שהחברה תדע מה דרוש ומה מציק לה. היתה מצפונית מאוד.”
שמרקה, אחיה, שהיה חבר מסילות: “בילדותנו, אבי המשפחה נותק מאיתנו. יצא עם גל המהגרים אל מעבר לאוקינוס כדי להכין בסיס להגירת המשפחה, אך בינתיים פרצה המלחמה. סימה הרגישה אחריות לדאוג לאם ולשני אחיה הקטנים (האחות הבכורה השתעבדה כמשרתת בבית נגידים). באחת הפעמים עמדה בתור לקבל את מנת המרק לארבע הנפשות וכשהגיע תורה, התהפך הכד ותכולתו נשפכה על ראשה ופניה. היא נכוותה קשות ומאוד התפלאתי כיצד התגברה על יסוריה. בני רחמנים דאגו לה למנת מרק אחרת… בפעם אחרת נפוצה שמועה על שדה תפוחי-אדמה נטוש. סימה הנערה נתנה בידינו שקים, וכשהיא בראש מיהרנו אל מחוץ לעיר. רצנו לשדה ללקט וחזרנו עם מזון לכמה ימים.”
מיכל לב, על האופן בו ניהלה את המרכולית: “מסירותה בתפקיד זה עברה כל גבול. לא היה בוקר ולא היה ערב – הדאגה לטריות המצרכים, לקירורם, ומעל לכל – סבר פנים יפות בפגישה עם הבאים למרכולית. הלכה לעולמה חברה אשר על אף קשי-יומה עדיין רקמה הרבה תוכניות שלא עלה בידה להגשימן. שלום לעפרה”.