נולדה:ב– 10.7.1915

בעיר לודז’ בפולין

נפטרה: 13.5.2006

בת לפסיה וישראל אייזנברג

הייתה נשואה למאיר אלוני

אם לאפרת (אליעז)

ומאירה (ארבל).

סרקה נולדה ב-10 ביולי 1915 בעיר לודז’ שבפולין, להוריה ישראל ופסיה אייזנברג . אביה היה מומחה במלאכת האריגה, מקצוע בו עבדו רוב בני המשפחה.
לפסיה וישראל היו ארבעה ילדים ואחרי מותו עברה פסיה האלמנה להתגורר עם ילדיה בפריס, אצל אחיה. רבים מבני משפחתה של סרקה ניספו בשואה ואחרים מתגוררים בצרפת ובאוסטרליה.

סרקה גרה בפריס מגיל 12 ומשם עלתה ארצה ב-1933 לקיבוץ הסולל, יחד עם אליהו לוביצקי, עמו בנתה משפחה ונולדה הבת אפרת. הם נפרדו בשובו של אליהו משירותו בבריגאדה היהודית.
בתקופת מלחמת העצמאות נישאה למאיר אלוני, שנפל במלחמת תש”ח בקרב על משלט 86 ברצועת עזה, ובתם מאירה נולדה לאחר נפילתו ונושאת את שמו.
מאז נשארה סרקה באלמנותה ושימשה למאירה אם ואב. היא עבדה שנים רבות בחקלאות: תחילה במטעים ואחר כך ברפת. לאחר מכן החלה לעבוד בתפירת וילונות, אך לא הסתפקה בכך, עבדה גם בקב קור ובכך התמידה שנים רבות, עד לאחרונה. סרקה היתה מעורבת בחיי הקיבוץ, בשיחות הקיבוץ, מילאה תפקידים לאורך השנים כמעט בכל הוועדות בקיבוץ, ואף כתבה לעיתון. וכך מספרת סרקה על עצמה, כשהיא יושבת בדירתה המטופחת,מוקפת בתמונות בני משפחתה, שרוב נספה באושיוץ. אביה היה יתום בנעוריו ולמד אצל קרובי משפחה בלודז’ את מלאכת האריגה, מקצוע בו עבדו רוב בני המשפחה. הוא התחתן עם פסיה, בת העיר סידליץ, ששהתה מספר שנים אצל אחיה בפריס. נולדו להם ארבעה ילדים, אחר מות האב חזרה האלמנה הצעירה עם ילדיה לפריס, אל אחיה. משם עלתה סרקה לארץ. סרקה מדברת על משחתה באהבה רבה, למרות שרבו בה נשואי תערובת. חלקם חיים בצרפת וחלקם באוסטרליה, אבל עם הדודה סרקה החלוצה, ששמה הולך לפניה, הם שומרים על קשר, ובהגיעם לארץ מבקרים אותה. סרקה הרבתה לטייל בכל רחבי הארץ. בשנותיה האחרונות הייתה מוגבלת בהליכה, אב הדבר לא גזל ממנה את ערנותה וכושרה הרוחני. מתעניינת בכל, נוסעת להצגות, לקונצרטים ומשתתפת בחוגים ב”דורות בגלבוע” וממשיכה להיות מעורבת.

סרקה עלתה מפריס בשנת 1933 עם קיבוץ “הסולל”, ששכן בפתח-תקווה ואחר-כך הצטרפו חבריו לקיבוצים בית-אלפא ועין-החורש.
עבדה שנים רבות בחקלאות, תחילה במטעים, ואחר-כך ברפת. לאחר מכן החלה לעבוד בתפירת וילונות.
כעבור שנים הצטרפה לצוות מפעל קב-קור ונודעה כעובדת חרוצה ומסורה.
סרקה הייתה מעורבת בחיי הקיבוץ, בשיחות הקיבוץ, ומילאה תפקידים לאורך שנים במיגוון רחב של תחומים.
סרקה הרבתה לטייל בכל רחבי הארץ והעולם.
בשנותיה האחרונות הייתה מוגבלת בהליכה, אבל הדבר לא מנע ממנה את ערנותה וכושרה הרוחני.
מתעניינת בכל, נוסעת להצגות ולקונצרטים ומשתתפת בחוגים ב”דורות בגלבוע”.

איתי אליעז, הנכד, כתב ביום הולדת ה-90, שנה לפני פטירתה:
“תמיד ייצגת עבורנו, בכל רמ”ח אברייך, את דמות החלוצה האולטימטיבית:
ענווה, צנועה, אנושית, שמאלנית, חרוצה, ויותר מכל – אופרטיבית. את אמיתית ומלאת כנות,
מעולם לא היו בך רגשות קיפוח או תחושת מסכנות.
נזכר אני בגעגוע ישן אל ארוחות השבת השבועיות, איך היינו מתייצבים, שלל נכדים, והתענגנו על המפגש ועל הטעם…
לפני שנים מספר זכיתי לתור עימך בפרובנס ובריוויירה הצרפתית. המראות הקסומים,
הסיפורים והזכרונות נותרו בליבי כחוויה אמיתית. הצרפתית אשר קלחה בשטף מפיך, שום מקומי לא הייתה מביישת”.

הספיד ערן ארבל, נכדה: “סבתא ידעה להכין את הפיצה הטובה בעולם!
בשבועיים האחרונים, מאז החלה להרגיש לא טוב, חשבתי לעצמי מדוע איני רוצה לבקר אותה.
אולי בגלל שלא רציתי להודות שהיא אכן מגיעה לסוף דרכה, וגם משום שרציתי לזכור אותה כפי שהייתה.
וכמו בקלישאה ספרותית משומשת, לא הספקתי לומר לה כמה אני אוהב אותה.
אני שמח על כך שעזבה את הקיום הזה בכבוד ולא ויתרה על אף שנייה מהחיים.
סבתא תמיד סימלה עבורי חיים בריאים ומנוצלים במלואם. הלוואי ולי יהיה חצי מתנופת החיים שהייתה לה”.