נולד ב – 25.7.1988

נפטר ב – 22.7.2013

בן לשולה שבת

אח לרון

דברים על הקבר
עמיתי יקר שלי,
ילד יפה, חיוך מדהים ועיניים כחולות, היית שובב לא קטן ולפעמים גם ביישן גדול. סבתא שרה הייתה אומרת שיש לך מראה של אל יווני, ומי שאני שאסרב לקבל תואר כזה. כשנולדת, פשוט הרחבת את משפחתנו הקטנה פי שתיים, והנה אנחנו משפחה לכל דבר.
בגן כבר רכשת חברים רבים שליוו אותך באהבה עד יומך האחרון. יום אחד הגעת הביתה ואמרת לי: “אימא, היום אין לי נשיקות וחיבוקים בשבילך, הכול נתתי לליסי, לא נשאר לי בשבילך”…
שנות הלימודים לא היו קלות, אבל לא ויתרת על אף יום, אולי בזכות החבר’ה, אולי הודות למורה. נכנסת לעבודה בגד”ש כבר בראשית גיל הנעורים וזה כבש אותך. המרחבים, השדות הירוקים, שלטת בכל גידול וגידול.
בצבא הפכת עולמות כדי להגיע לשריון והצלחת בכך. אנחנו ידענו שיותר קל להשתמט מהצבא מאשר לעבור לחיִל קרבי. טנק המרכבה כמעט והפך לבית שני בשבילך. לשעוט במרחבי רמת הגולן והדרום, להכיר כל פרט ופרט בכלי הענק, זו הייתה המומחיות שלך.
השתחררת, עלם חמודות. חזרת לתלם ולעבודת השדה, כל החבר’ה מסתופפים אצלך במרפסת על בקבוק בירה קרה. אוהד הפועל כמובן! כי אין מקום לאוהדים זרים בגד”ש. הדילמה העיקרית הייתה כאשר התקיים משחק בין הפועל תל-אביב לבין קריית-שמונה, בה משחק שיר שלנו, אליו היית כה קשור.
יום אחד באת ואמרת לי: “אימא, אני נוסע עם עמוס לאוסטרליה!”. הרגשתי איך לבי מתחיל לפרפר. ההכנות לטיול תמיד ברגע האחרון. אין מה להגיד – בטיול הגדול התגלית כאחד שיכול לעמוד מול פני העולם, לבד בלי אימא. התקשורת הייתה מאוד לקונית ובדרך כלל המשפט התרכז למילה “הַיי”, כלומר: “אני בסדר”. היית תמיד מעודכן להפליא במשחקי הכדורגל, גם כשנמצאת באוסטרליה.
בן גדול וחזק חוזר מחו”ל ומתלבט לאן פניו, זה הרי כל כך ברור ומובן לך. לאחר מספר חודשים והרבה דאגה מצדי – “מה יהיה” – חברת ליוני אייל ועברת לגבעת-חיים איחוד, וגם שם, כמובן, היישר לשדה.
שם נגדעו חייך, בשדה ליד הטרקטור, במקום שאהבת כל כך. באתי לבית החולים ואתה רק ישן, הכול שלם, אין שום סימן למה שהתחולל בפנים. אני נוגעת בך ומתחננת: “תתעורר, בן!”… נתנחם בכך שלבך הטוב, הגדול והחזק, ימשיך לפעום. עמית היה חתום על כרטיס “אדי” ואבריו נתרמו להצלת חיים.עמיתי – אהבת חיי – אני כל כך אוהבת אותך ואיני יכולה להשלים עם הליכתך בגיל כה צעיר. נוח בצל הגלבוע, משם ודאי תוכל לראות את שדות בית-אלפא מוריקים ומחלפים צבעים בעונות השנה.
באהבה אין קץ, אימא -23.7.2013

כתב רון
עמית שלי, חבר שלי, אח שלי, היחיד שיש לי. תמיד היית בשבילי כל מה שטוב, יפה ופשוט. נוף ילדותנו על צלע ההר, צל עצי הצאלון וריח פרדסים.
היינו אחים, אחים – הפכים. ידֵיך ידֵי עֵשָו, וקולי קול יעקב. ואין אב ואין ברכה, לא רמייה ולא שנאה, רק אהבה שקטה.
אני עליתי לירושלים ללמוד באוהלי שֵם, ואתה ירדת לשדה לעבוד את האדמה. תמיד היית קרוב, יציב ומחובר. רגליים חזקות, כתפיים רחבות, אדם יפה, פועל שדות. השדה המוזהב מכר לך מרחב, קָסם לך באלף גָוון חידות מרחקיו… ורק ליבך הנמרץ פתאום נשרט והשדה הפך ליבו אבן, והוא לעינך זב כזב, זב אכזב.
אח שלי יקר, כבר לא תלך לבד בשדה המוזהב. אופל בהר הגלבוע ולילה חיוור משתרע על שדות העמק. טל מלמטה… לבנה מעל… מבורך העמק וגם מקולל! תישן עמית – עמק תפארת, אנו לך משמרת.
אני לא מאמין ולא מחפש תשובה למה שקרה.
לא מסכם סיכום ולא מזייף תקווה. כל מה שחי עובר,
וכל מה שמת נגמר.
זה מה שאני חושב וזה כל מה שיש לומר.
להישאר טיפש, להתבוסס בְדם,
להישרף באש… להיקרא – אדם.
באהבת עולמים, אח שלך, רון

כתבו עירית ושרון

אנו זוכרות אותך כילד בלונדיני, מתוק, ביישן, ילד של אימא, עם חיוך שובב, מסתתר. אך הכרנו אותך יותר כנער בוגר, שתמיד בראש מעייניך העבודה בשדה. כבר בשנות נעוריך הצטרפת לצוות הגד”ש ומאז ולתמיד אתה שייך אליהם.
הערכנו אותך על כך שכחייל התעקשת על זכותך להיות לוחם. היית מוכן לחכות בסבלנות ולהתגייס מחדש לַחייל שכל כך רצית להיות בו – חייל השריון. אהבת את תקופת השירות והרגשת שאתה תורם באופן משמעותי. תמיד, תמיד שמחת להתארח אצלנו, וכשהגעת כולנו היינו אומרים פה-אחד: “או, הנה עמיתי הגיע”… הנוכחות שלך כל כך מיוחדת, דומיננטית ומשמחת את כולנו.
גם בשקט שלך, ידעת להביע את עצמך, לתרום לשיחה ולומר את דעתך. תמיד חשבת איך לעזור, היית מפתיע אותנו כל פעם בירק טרי מהשדה. כשצריך עזרה בהובלה, בהעמסה, או כל דבר אחר, מובן שפונים לעמית וברור שהוא יסכים בלב רחב, בחיוך ובשמחה.
לאחרונה סיפרת בהתרגשות על הטיול הגדול לאוסטרליה וניו-זילנד. סיפרת לנו איך למדת לנהוג בצד השני של הכביש. הערכת מאז את היושר של האנשים, כשהחקלאים שמים את היבול בצד הדרך, ועובר האורח לוקח כרצונו ומשאיר בקופסה שליד הכביש את הסכום הנדרש.
עמיתי יקר, גם בימים האחרונים, כשהיינו לצידך וקיווינו לנס, ראינו איך את ממשיך להקרין חום ותקווה. תישאר בליבנו לנצח, אוהבים אותך כל כך. נוח בשלווה בין רגבי האדמה שאהבת.
עירית ושרון

לאהבת האדמה נולדת,
אך חייך הצעירים עצרו
כאשר רכבת על הטרקטור בשדות שכה אהבת.
בט”ו באב נפרדת מאיתנו,
ובכדי לעזור לנו באבלנו,
השארת ירושת אהבה
אוהבים אותך.
קֶטִי

עמית,
השארת את כולנו המומים, ללא מילים, מבולבלים. דווקא שם, במקום שכל כך טבעי ומוכר לך, השדה, מצאת את מותך במפתיע.
אף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין כי דווקא אתה, הגבוה והחסון, תקפח את חייך בצורה טראגית שכזו. היה לך קשר עמוק עם כל החבר’ה של הקיבוץ, בלי קשר לגיל.
החדר שלך שימש מקום מפגש לכולנו במשך כל השנים. בימי שישי תמיד היינו מתקבצים אצלך, באים לשתות בירה ולהעביר ערבים שלמים בשיחה על האלבום החדש של אהובה עוזרי או על תכנית הריאליטי החדשה.
הספקת לטייל באוסטרליה וטעמת טעימה מהעולם הגדול, שאותו כבר לא תראה יותר. אנו עומדים פה ומנסים לעכל את מותך המפתיע. אנו חושבים על כל הדברים שתפסיד, על כל מה שעמד לפניך, ולא קטפת. על הרגעים שכבר לא נחווה איתך, על כל הדברים שלא נאמר. קשה לחשוב על כל זה בלשון עבר.
הזמן יחלוף והשנים יעברו, ואנחנו תמיד נזכור אותך כחלק מאיתנו. שמור על אימא ועל רון. תן להם את הכוחות להמשיך בלעדיך, וכמובן לנו, לחברים שגדלו איתך, ואתה לצידנו, במשך 25 שנה. ברור לנו כי הרבה דברים לא יהיו אותו הדבר כאן מעכשיו והלאה. אוהבים, כואבים וזוכרים.

החברים מהקיבוץ

כתבה עינב גדיש
עמית, לפני שבוע קיבלתי טלפון בשעות הצהריים, לא קלטתי, לא עיכלתי ובטח שלא הבנתי, אולי בכלל סירבתי לשמוע. אבל מאז יום שני שעבר אני לא מצליחה לתפוס איך זה קרה דווקא לך, איך זה שעוד יום בשגרה, הפך להיות כל כך גורלי, עבורי, עבורך, עבור כל אחד מהאנשים שנמצאים כאן. במהלך השבוע האחרון ניסינו לחשוב, כל אחד מאיתנו, על הפעם האחרונה שבה דיברנו איתך, שצחקנו, שכתבנו לך הודעה, שראינו אותך… ניסינו לדמיין איך יהיה כשתתעורר, איך תצחק על כולם ותגיד לנו: “מה אתם בלחץ?… אכלתם לי ת’ראש”… אבל לצערי ולצער כולנו, אנחנו עומדים כאן ומנסים להיפרד ממך, והפעם לא לכמה חודשים או שבועות, הפעם זה לתמיד.
עמית, עם האופי המיוחד שלך הצלחת להתחבר לכל כך הרבה אנשים, במודע או שלא, הצלחת להשפיע על חלקנו, לגרום לנו להבין כמה הכול שטויות והכול בקטנה, אמרת שלא צריך להתייחס לכל דבר ברצינות ומה כבר יקרה אם… אז אולי הפתרון אצלך, ותוכל להגיד לנו, איך עכשיו נפרדים?
אם נחזור קצת לאחור, ניזכר שלפני שש שנים סיימנו י”ב שנות לימוד ושמונה עשרה שנים של חינוך משותף.
לאחרונה, כשהתחלנו להתפצל לא חשבנו שכל כך מהר – מעשרה נהפוך לתשעה, שכל כך מהר ייווצר לנו חור שלא יושלם לעולם. לא חשבנו לרגע על האפשרות שכאשר נגיע לקיבוץ, אתה לא תהיה איתנו כדי לנסוע לקרון, לעלות להר, להביא ירקות מהשדה, או פשוט לשבת ולשתות בחדרים. הרי מי העלה בדעתו שזה יקרה?
עזבת את העולם בט”ו באב, יום האהבה העברי, כל כך אהבת את הרדיו ביום הזה, כשהשירים העבריים הכי יפים מתנגנים, עם כל המשוררים, המלחינים והפזמונאים שרק אתה שלטת במי כתב את מה, ומתי, ומי ביצע… כל המילים הכי יפות, מלוות אותנו בפרידה ממך, באינסוף מחשבות ותהיות שלא עוזבות אותנו: האם סבלת, האם שמעת אותנו כשדיברנו, האם ידעת מה קורה סביבך?… עמית, בפעם האחרונה, אני מצטערת אם אכלתי לך ת’ראש, אבל אחרי הכול למדתי מהטוב ביותר,
יהי זכרך ברוך.
עינב גדיש

שנה למותו של עמית שבת שנה!

הלב מתכווץ והדמעות זולגות מעצמן. שנה שהכול קרה בה: סופה, שרפה, שנת בצורת קשה ועכשיו מלחמה. אנחנו ממשיכים את החיים כי בחרנו בהם! מי שתומך בנו כל-כך הם חבריך הרבים, לא ידעתי שיש כל כך הרבה, יום-יום, שעה-שעה. הם שואלים, מתעניינים ומוכנים להושיט יד, לא נותנים ליפול, אין עליהם!
לפני ימים אחדים חגגתי לך יום הולדת 26 ואתה לא באת, עזבת אותנו לבד, אבל למה כל כך צעיר? בגעגועים,
אימא

כל כך שביר פה הכול בלעדיך אני ואימא.
ההתחלה הכי מוכרת ונשכחת שאי-פעם הייתי לי, הכול כאן!
הכול מחודש ועטוף זיכרונות חיים, ואיך אתה לא פה? רציתי כל-כך שיבוא שינוי, שכלום לא יהיה כמו שהיה, ואני נשאר כאן והכול כרגיל, מבחוץ עוד יום ועוד לימודים, ושגרה מוכרת כל כך והפרדה נהיית סתמית, הכול פשוט ממשיך בשלו, פשוט ממשיך, ואני לא מוכן.
יש לי פעמונים בגודל העולם שמצלצלים בראש להתעורר, להתעורר ליותר, שנה..
אני רץ, רץ בלי אוויר ברגע האחרון, כל הזמן “ממהר-מאחר כרגיל” ולא רוצה בזה.
שנה.. שונה עצמה, חסרת צבע והכול למטה בוער, רוגש, חותר לעלות למעלה וליפול..
אני כל צריך חופש. אני מתגעגע.. בפנים.. להסתכל, לאפשר, לוותר, לא לוותר עלי ועליך.. אני לוקח אותך איתי, בגוף באדמה קרוב. ל
פעמים אני מרגיש שכשהלכת אני חזרתי.. יותר.. לא אוכל ללכת יותר לעולם, תמיד אני אחזור לכאן, כאן אני נשאר, קרוב לאדמה לקבר אליך..
ואליי עכשיו אנחנו אחד, עם האלוהים ואנשים ונוכל! בחוץ רק קור.. רק קור.. עדיין
רון