פנחס גדל במשפחה מסורתית ענפה ולמד בבית-ספר דתי “המזרחי”. בגיל 16 הצטרף לתנועת השומר-הצעיר, למרות שכבר באותו זמן סייע רבות לפרנסת המשפחה ולמרות שהמשפחה היתה דתית. היה פעיל מאוד בקן ולמעשה נשאו על כתפיו. הצטרף לקבוצה שעברה הכשרה וב1933- עלה עימה לארץ-ישראל.
מישה רשף: “כשנפתחו קמעא שערי העלייה וערי פולין נתמלאו נקודות-הכשרה, נעשית האפוטרופוס להכשרה בעירנו. בעת ההכנות לעלייה, אתה דאגת להשגת תעודות וכספים והרכבת את ה’פיקציות’ המפורסמות. ויתרת על תורך לעלייה ושלחת את האחרים לפניך”.
איטה גולני: “היה ישר עם עצמו ועם החברה, תמיד היה נכון לעזור לזולת. היה מתון, צנוע ואהוד. פשוט – פנחס היה איש טוב. הוא לא התפנק, לא רדף אחרי הכבוד ולא עסק ב’גדולות’, אך כל תפקיד שהוטל עליו, נשאו באחריות ובנאמנות”.
הקבוצה, שנקראה “הסולל” חייתה בפתח-תקווה ופנחס מילא תפקידים של גזבר הקבוצה וכן שימש נציג במועצת הפועלים וסייע למצוא מקומות עבודה לחבריו בתקופה הקשה.
הגיע עם אנשי הסולל לבית-אלפא ב1934-. עבד במספוא (חבריו מעידים כי היה הזריז בין הקוצרים, בעבודה שדרשה כוח פיזי רב), ריכז את גן-הירק, היה חצרן, אחראי על הבטחון וה”סליקר” של הקיבוץ. שנים אחדות עבד בתנובה תל-יוסף כאחראי על המכון לכבישת זיתים.
בשנות חייו האחרונות עבד בקב-קור. בשנים אלה חלה בפרקינסון, אך לא ויתר לעצמו והתמודד עם כל קושי, כדי להחזיק עצמו במסגרת, בזכות ולא בחסד.
שלמה שברצברג: “בירכת איזון שררה על סביבתך. מלותיך שנאמרו בנחת, שימשו לעיתים גשר לאחרים בעת לבטים, מנעו קרעים מיותרים – בעת שנדמה היה כי אפסה כל תקווה להידברות. מעלה אני בזכרוני שיחות אתך, בהן השכלת תמיד לכוון לעיקר, לפסול את התפל, להעמיד דברים על דיוקם ולכוון לתכלית. וכל זה – בנחת, במשובת-רוח-טובה ורעות לכל”.
במלחמת ששת הימים שכל את בנו אלישע, שנהרג בנגב בהתרסקות מטוסו.