צביקה ורד (וייסברוד)
נולד ב – 28.3.1941
נפטר ב – 28.7.2016
בן לשרה ויעקב וייסברוד
היה נשוי לרחל (בן ישראל)
אב ליפעת, ענת, רויטל ודרור.

מתוך דברים שכתב צביקה לחגיגות ה-75 למושב שדה ורבורג, בו נולד וגדל:
נולדתי בכפר סבא ב-28 במרץ 1941. שם משפחתי המקורי הוא וייסברוד. לאחר הולדת בתי השנייה, שינינו את שם המשפחה הייקי לורד.
הוריי, שרה ויעקב, היו מראשוני שדה ורבורג. הם עלו ארצה מגרמניה בשנת 1936 כזוג נשוי. אבי יעקב למד רפואה והספיק לסיים שש שנות לימוד, עד עליית הנאצים לשלטון. אמי שרה למדה ועבדה כמטפלת ילדים. הוריי קיבלו משק במושב: במשק שלנו היו עצי פרי, לול, ברבורים ותרנגולי הודו. הרימונים שלנו נחשבו לטובים מאוד.
אבי לא מצא את פרנסתו במשק ועיקר פרנסתו הייתה כמנהל החשבונות של המושב. אנחנו למדנו בבית הספר העממי במושב “צופית”, בו למדו גם ילדי שדה ורבורג וגן חיים. אני גרתי בקצה המושב (של אז…) והלכנו כל יום כשעה הלוך וחזור עד לבית הספר וממנו. בלי כביש וכמובן ללא הסעה. אפילו באופניים כמעט שלא ניתן היה לנסוע בחולות.
העיר הגדולה לילדי המושב הייתה כפר סבא, לשם נסענו לאכול גלידה, להסתפר ולטיפולי שיניים. באחת מנסיעותיי לרופא השיניים, ואני ילד בן שבע, נוסע לגמרי לבד אל הרופא, קיבלתי “כסף כיס” לנסוע ול”בזבוז”. בזבזתי קצת יותר מדי כסף ולא נשאר לי מספיק כסף לכרטיס חזרה. נהג האוטובוס, גרשון, מקיבוץ רמת הכובש, הסכים לקחת אותי בהבטחה שלי שאחזור למחרת כדי לתת לו את היתרה, וכך היה (מדובר היה בגרושים עם חור…).
אבי חלם לסיים את לימודי הרפואה שהופסקו בעת המלחמה. האפשרות ניתנה לו, וב-1956, כשהתחילו לקבל פיצויים מגרמניה גם על הפסקת לימודים, הוא נסע לגרמניה, יחד עם ריטה, אשתו השנייה, כדי להשלים את לימודי הרפואה. במכתבים שכתב לי סיפר שהוא לומד עם סטודנטים צעירים (כאשר הוא כבר בן 48). אבי מאוד רצה שאבוא אליו לגרמניה, ואני, כפטריוט ישראלי, סירבתי בכל תוקף. אבי הספיק ללמוד כשנה עד שחלה לפתע ונפטר בגרמניה.
בשנת 1954 עברתי לקיבוץ משמר השרון עם קבוצת נוער ישראלי, שהצטרפה לבני הקיבוץ. סיימתי את לימודיי במסגרת הקיבוץ והתגייסתי לגולני. בצבא הכרתי את אשתי לעתיד רחל, שהייתה פקידה פלוגתית בגדוד. התחתנו צעירים, חיינו כשנתיים במשמר השרון, אחר-כך עברנו לבית אלפא, קיבוצה של רחל. בשנת 1964 הקמנו משפחה בבית אלפא ויש לנו 4 ילדים ו-8 נכדים. (נכתב ב-2013) בקיבוץ עבד צביקה במספר תפקידים: פלחה, רכז קניות, אחראי שיווק במפעל הציפוי, מנהל שיווק של מפעל בקיבוץ גזר, ולבסוף במפעל הנגררים של הקיבוץ.

הנגררים בפטרה 2010
כתב דרור
אבא, הצטרפתי למשפחה בגיל שנתיים וחצי. בקיבוץ, יחד עם אימא, יפעת, ענת ורויטל, יצרתם לי קן חם, מטפח ומגונן. זכיתי לגדול ולהתחנך בבית אוהב ומחבק. אין לי מילים לתאר את המתנה שבה זכיתי. זכורות לי הנסיעות הרבות לעיר הגדולה, למפגשים עם המשפחה הביולוגית. אין ספור תמונות ורגעים שעברנו כמשפחה צעירה המתמודדת עם נפלאות הממסד. אבא, אתה בעצמך, שהתייתמת בגיל צעיר מהוריך ונותרת ללא משפחה, ידעת ליצור עם אימא ולהקים משפחה למופת הבנויה על יסודות איתנים וערך עליון – המשפחה – ובפרט של קבלה ונתינה לשונה והאחר.
לימים, עם ההתבגרות והשלבים השונים במרוצת השנים, ילדות, נערות, תיכון, צבא ולימודים, הקמתי משפחה משלי, משפחה הבנויה על אותם הערכים שהנחלתם לי אתה ואימא. הערכים שהספגתם הם המתווים את הדרך.
ביום חמישי האחרון נפרדת מאתנו והמשכת בדרכך… סיכום כבר העברת לנו עם כל ההוראות: מה נמצא ואיפה, מי אחראי ועל מה, בעיקר אמרת לנו במילותיך שכבר אינך מודאג ובשפת גופך סימנת לנו שנמשיך לפעול בדרכך, דרך יצירה ובנייה של שימור המשפחה.
המחלה הארורה שפקדה ולקחה אותך מאתנו בסערה הלמה בכולנו, לא נותר די זמן להכיל, להפנים ולקבל. נתנחם ברגעים היפים והרבים שהספקנו לחוות יחדיו כמשפחה, רגעים של שמחה והנאה מרובה. אבא, נדאג ונעטוף את אימא, כולנו, הילדים והנכדים, לא כתחליף אלא כהשלמה לחלל הגדול שנפער עם לכתך הכואבת בטרם עת.
באהבה גדולה, דרור.

כתבה רויטל
אבוש,
המומה ומופתעת. כל כך קצר ומהיר. לא ממש מצליחה לקלוט והלב והמוח מסרבים להאמין. יולי עכשיו. חודש של קיץ, חופש, קייטנות. ופתאום לפני 3 שבועות – הזמן נעצר לי. שלושה שבועות שאני לא ממש מצליחה לנשום. הכול קרה כמו ברכבת הרים מהירה. אימא מתקשרת. מספרת. אשפוז בבית חולים, בדיקות.
כולנו איתך ועם אימא, מקיפים ודואגים. בהתחלה מלווה אותי אופטימיות, אח”כ אופטימיות זהירה ולאט לאט אני מבינה שהאופטימיות כבר אינה קשורה למצב. ואתה, כמו שאתה תמיד – לא נאנח ולא מתלונן, לא מקטר ולא בוכה. רק העיניים הכחולות שלך, פתאום משתנות – הופכות דאוגות ועצובות. ולזה אני לא רגילה. ואת זה אני עד עכשיו לא מצליחה להבין. אבא חזק שלי – איך זה שכבר אתה איננו?? אבא שלנו, תמיד היית איש של מעשים. את האהבה והדאגה הראית בעיקר במעשים. כל כך בשקט, בענייניות, תמיד קולע בול למה שהילדים שלך צריכים.
אני נערה, בת 14 – ואתה בא ומודיע לי ש”אנחנו מוציאים לך דרכון אנגלי”. ואני לא מבינה “מה, למה, איך”? מה צריך את כל הנדנוד הזה עכשיו? טפסים, בירוקרטיה, לנסוע לשגרירות בתל אביב… מה לי ולכל זה?? ואתה מתעקש ואומר לי – “זה כדאי לך, את תראי. עכשיו את עוד צעירה אבל דרכון אנגלי ישרת אותך בעתיד”. באי-חשק, שמאפיין את גיל הנעורים, אני בכל זאת הולכת אחריך. ומבצעת כל מה שאתה מציע, מכין ומקדם. ואחרי כמה שנים – פתאום אני קולטת. זה בזכות אבא שלי! אבא שלי! אם הוא לא היה מתעקש ודואג ומכריח את הנערה הזו, זה לא באמת היה קורה.
ואח”כ בצבא. אני חיילת בחיל אויר. ואתה בשנים האלו עובד “כעובד חוץ” – מנהל השיווק של קיבוץ גזר. ויש לך רכב. וככה בפשטות מלאת אהבה אתה פשוט מגיע כל שבוע, כל יום חמישי, בלי שאני מתקשרת, בלי שמבקשת – מגיע עד לפתח הבסיס ולוקח אותי עד הבית. ובדרך גם מסיע את החברות הטובות שלי עד לפתח ביתן ממש. וזה אתה אבוש, אין צורך במילים. העיקר זה המעשים. אהבה ודאגה זה לבוא, ולקחת, ולהיות שם, ולהקל, ולדאוג – כדי שאני/אנחנו הילדים נהיה תמיד בטוחים. (וכן, גם קצת מפונקים…. )
וכשיונה ואני מתחתנים ומגיעים הילדים, אני רואה אותך פתאום גם כסבא. סבא אוהב, עם עיניים כחולות ורכות וחיוך מקסים. תמיד רגוע, תמיד נעים הליכות ודיבור. והילדים משוגעים עליך. כסבא צעיר ופעיל היית לוקח, מסיע, מטייל איתם ברחבי הארץ, שוחה איתם בבריכה. וגם בשנים האחרונות כשהגב כבר כאב לך, תמיד היית שם בשבילם – עוד טיול בקלאב קאר, עוד טבילה בבריכה, עוד משחק דמיון.
לא תמיד התחברת לדרך הנהנתנית שיונה ואני בחרנו לחיות בה. האהבה שלנו למסעדות ובזבוזים, הטיסות והחופשות בחו”ל עם ילדים קטנים. הנהנתנות הזו, לא הייתה חלק ממך, אך למרות זאת אף פעם לא ביקרת, לא שפטת ולא אמרת מילה. נתת לי להרגיש שאם טוב לנו כמשפחה – ליונה, לי ולילדים – אז אתה רגוע ושלם עם זה ובעיקר אוהב.
בשבת שעברה, בתי הגדולה נועם הצטרפה אלינו לבקר אותך בבית חולים. לאחר מכן היא אמרה לי “אימא, ראיתי שאת, ענת ודרור בכיתם ודאגתם לסבא, וזה היה לי כל כך מוזר כי תמיד ראיתי איך סבא דואג לכם ועכשיו זה הפוך. אבל ככה זה בעולם, יש שלב שהילדים צריכים לדאוג להורים שלהם, נכון אימא?” והלב שלי התרסק מהילדונת הזו. כן ילדה שלי – גם לי זה מוזר. זה עדיין מוזר לי שהתהפכו היוצרות. הרי אבא שלי דאג לנו “פול טיים ג’וב” – ואת צודקת ילדה שלי, אני עכשיו כל כך דואגת לו. אבוש, אני יודעת שעכשיו אני יכולה כבר להפסיק לדאוג, כי אתה לא סובל ולא כואב. אבל אני עדיין דואגת לך וכבר מתגעגעת. אוהבת אותך כל כך!
רויטל.

דברים לאבא – כתבה ענת
לילה, אני יושבת בחוץ במרפסת שלך עם הרוח הנפלאה שיש רק בלילות בית אלפא. בימים הקשים האחרונים, כותבת לך כבר הרבה בראש כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה אהבה, ומפחדת לקחת את העט ליד – כי מבינה, שברגע הזה זה כבר יהיה אמיתי. אבאל’ה שלי- אתה הרי אדם שלם עמוק ומלא ברגש חוכמה ונתינה. אבל אני מבקשת לדבר רק על דבר אחד, אבא’לה שלי, איזה אבא אתה.
אתה – שמגיל כה צעיר לא ידעת נשיקה וחיבוק חם של אימא אוהבת, אתה שלא זכית ליד חמה ובטוחה של אבא שתאחוז בידך ותראה לך את הדרך. אתה, אבאל’ה שלי, מתוך כל החסר הזה, מתוך סיפור חיים קשה לילד ונער צעיר, עם כוחות ועוצמה פנימית שבנית לך בעצמך, פילסת לך דרך ומסלול חיים. מתוך שברי ילדותך – התמלא ליבך באהבה, חמלה ונתינה נדירים. הפכת את האין, ליש ענק. בנית עם אימא, קן חם ואוהב, בית ומשפחה שבה נוכחים לאורך כל הדרך האמת והערכים שלך שמלווים אותנו וימשיכו ללוות תמיד.
גם במהלך ההורות, התמודדת עם אתגרים. ואתה, עם כל המסירות, הכוח, החמלה ואהבה שלך צלחת את כולם בשקט ובעוצמה נדירה מלווים בצחוק ואהבה אינסופית. אבאל’ה שלי, אתה תמיד דאגת לכולנו! תמיד היית מסור, אוהב וחומל ,היית צוק איתן שלי/שלנו – אתה האריה שמגן על הגורים שלו. והכול בשקט, צנעה, וענווה – כזה היית.
דאגת לנו גם בימיך האחרונים, כשאתה סובל וכואב. דאגת לנו – שלא נדאג. דאגת שניסע הביתה למשפחות והילדים, שננוח – כי כזה היית. בני זוגנו הפכו גם הם להיות ילדים שלך לכל דבר. כך היה בחיים, וכך והם היו איתך עד הרגע האחרון – כי כזה היית. אבאל’ה שלי, כשהתחלת לסבול, כשהעיניים הכחולות שלך, היפות מכל, השתנו קמעה וראיתי בהן כאב ועצב – התחלתי לסבול גם אני.
מכל פגישה או ביקור – הייתי חוזרת יותר דואגת ומכווצת. עברנו תקופות לא קלות, שבהן כבר ראינו כמה אתה כאוב, אבל תמיד תמיד דאגנו לשמור על המשפחה, דאגנו להיפגש, לחגוג, לנפוש, לצחוק, לאכול והכי חשוב להיות ביחד. ואתה בדרכך האצילית, לרגע לא התלוננת, לרגע לא נתת לקושי שלך לפגוע ולו במעט בהנאה ובשמחה של כולנו. ובסוף חייך, אבאל’ה שלי, אנחנו ניסינו לדאוג לך, כמה דאגנו לך! ניסינו בכל דרך לשנות את רוע הגזרה, רצינו להאמין שיש בכוחנו, אך בסוף קצרה ידנו.
ואימא שלנו, האישה שלך – עמדנו קטנים ונפעמים מול הכוחות האדירים שלה. לא משה ממיטתך לרגע, מלווה, מלטפת וכמה דואגת ואוהבת אותך! אבאל’ה שלי – איך אני אפרד ממך? איך נפרדים מאבא? איך נפרדים מאבא כמוך? לא מבינה מה לעשות, ומבטיחה לך אבאל’ה שלי שנשמור זה על זה, על אימא, על יפעת ועל כולנו. אנחנו נדאג עכשיו, אתה לא צריך לדאוג יותר, אבא’לה. אוהבת אותך וממאנת להיפרד.
ענת

ים כחול יום אני יושב לידך עם עיתון. תיכף חוזרים לקיבוץ. הרפואה הרימה ידיים, ומשחררת אותך להשתחרר בקיבוץ, בביתך. פתאום אני שומע אותך ממלמל, את מה שבדיעבד יסתבר לי כמשפטיך האחרונים: “23/6/1976”. “מה?”, אני שואל. “ה-23/6/1976”. “מה זה? מה זה התאריך הזה? מה קרה בו?” – אני נמתח בכיסאי ומתקרב אליך, לשמוע ולהבין אותך טוב יותר. “התפנינו מסיני” – אתה עונה לי. “מאיפה התפניתם?”. לאחר מספר נסיונות אני מצליח להבין משהו כמו “שארם זוהייב” (מחפש באינטרנט, ולא מוצא). “שארם א שייח”? – אני שואל. “שארם זוהייב” – אתה מפציר בי. “א שייח”. “זוהייב!!!” “עלינו על הג’יפים ונסענו צפונה” – אתה ממשיך ללחוש לי. “לאן?” אני שואל, ונדמה לי שאמרת “ימית”. מיד פותח גוגל מפות לנסות לעזור לך להסביר לי עם העיניים שלך. “היה שם, בסיני, את הים הכחול היפה ביותר שראיתי בחיי” – אתה ממלמל בשארית כוחותיך. ואני בסקרנותי ובהתלהבות מפציץ אותך בשאלות, עד שבשלב מסוים אתה גוער בי בשפתי: ”תפסיק כבר לבלבל לי ת’מוח ולשאול שאלות ותן לי לנוח’.’ שתיקה נגמר כל אחד מאיתנו חוזר למקומו.
לאחר הלוויה שלך, שנתי נודדת לילה אחרי לילה. אני לא מצליח להבין, לפרש לעצמי את משמעות השיחה הזאת. למה מכל הדברים בעולם, בסיטואציה ובבלבול בו היית, בחרת לספר לי דווקא את זה? אני מספר לעצמי שהפרידה מסיני, משולה אולי לפרידה שלך מהחיים. למקום שלא תחזור, שלא יהיה יותר שלך/שלנו. התיאור של הנסיעה בג’יפ, ישר מעלה בזכרונותיי את הנסיעות הבלתי נגמרות אחרי/עם המשפחה שלך, ובפרט אחרי יפעת. לא ראיתי מסירות כזאת מימי! צביקה – קיבינימאט, תתלונן קצת, אנחנו פולנים אנחנו נהנים מזה – אבל לא אתה. כמו טרקטור בשדה. ראשון ב-6:30, נוסעים לנתניה, שישי ב-8:30 חוזרים לקיבוץ. ראשון-שישי (6X) מסירות! חיל של החיים, של המשפחה. ו”הים הכחול, היפה ביותר שראית בחייך”, שחזרת ולחשת לי מספר פעמיים, אני מספר לעצמי משול לזוגיות המדהימה שלך עם רחלה, סבתא, סבתא אקלה. בשקט, בשלווה, ביחד! ניהלתם את חייכם. לא זכור לי אתכם מרימים את הקול, כועסים, צועקים, ים כחול! צביקה יקר, אתה מכיר אותי, לפעמים קצת בוטה, תסלח לי.
עשיתי את המסלול הזה כבר עם אבא אחד, לא פשוט. אתה בחרת במסלול הקצר, החד כל כך. בום! שלושה שבועות, הכול נגמר! הרגשתי, שהבנת הכול בתקופה הזאת, היית איתנו, תמכת בנו, ולמרות הכול השלמת עם המצב, עם המוות שלך. ניהלת ת’זמן בצורה מושלמת, חיכית לרגעים המתאימים ביותר לתת לנו הוראות אחרונות ולסגור קצוות. דרכך האחרונה למרגלות הגלבוע, הייתה לדעתי, הופעת הפרידה המרגשת, העצובה והיפה ביותר שיכולת לקבל. ”מושלם”! השארת אחריך מורשת חזקה ויציבה – תהיה גאה על כך שם למעלה. ים כחול. מפה אנחנו ממשיכים…
יונה (בעלה של רויטל)

כתב יונתן פלד
צביקה ואני היינו שכנים במשך 40 שנה, ובמשך עשרות שנים עבדנו יחד זה לצד זה. פרק ראשון במפעל הציפוי, בו מילא צביקה תפקיד של קניין, איש שיווק וקשרי לקוחות. צביקה מילא תפקיד זה במסירות, בדייקנות וביסודיות האופייניות לו. אני זוכר שבתחילת שנות השמונים, שנות האינפלציה הגדולה, היה הכרחי לקיים את גביית הכספים והפקדתם בבנק בו ביום, כדי לא להפסיד את ערך הכסף. וצביקה, בתקופה זו של טרום טלפון בכל בית ובוודאי טרום הניידים, תיאם, דאג ובצע את הגבייה בצורה הטובה והיעילה ביותר.
באותן שנים הצטרפה גם רחלה לצוות המפעל והוסיפה לאווירה החברתית שלנו ביום יום, במסיבות חנוכה השנתיות שעשינו במפעל ובטיולים. בתקופת עבודתנו המשותפת בציפוי, המפעל סיים כל שנה ברווח כזה או אחר ונתן פרנסה למספר לא קטן של חברים. העבודה הייתה מגוונת ומעניינת מבחינה מקצועית ומבחינת הקשר עם לקוחות רבים ושונים. בשלב מסוים סיימנו שנינו את העבודה בציפוי ולאחר מספר שנים נפגשנו שוב במפעל הנגררים (בית אלפא טכנולוגיות), בו עבדנו יחד כ-15 שנים, כל אחד בפינתו הקטנה תורמים כמיטב יכולתנו להצלחת המפעל. גם כאן בלט צביקה בדייקנותו האופיינית לו, במסירות למפעל ולבית אלפא שכל כך אהב.
צביקה לא נולד עם כפית של כסף, בילדותו התייתם מאמו, לאחר מספר שנים גם אביו נפטר ולבסוף איבד גם את אחיו היחיד. למרות כל זאת, לא היה אדם מריר ולא מלא ברחמים עצמיים. להיפך – היו בו אופטימיות ושמחת חיים. תמיד קנאתי בו כשהיה קם ורוקד במסיבות בעוד אני, כמו שאר השחפים בעלי רגלי קרש, יושב בצד ולא מעז.
באפריל 2014, במהלך ייעול בית אלפא טכנולוגיות, סיימנו שנינו את העבודה. יצאנו לגמלאות והמשכנו להיפגש רבות כשכנים וידידים ובנסיעות לדורות בגלבוע, כדי להאזין לעמוס דותן ולהדס פרידמן. כל שנות שכנותנו ראינו בשמחה את משפחתכם ההולכת ומתרחבת, כשאתם מוקפים בילדיכם, בני זוגם, הנכדות והנכדים, מתאספים בסופי שבוע, חוגגים ומטיילים ודואגים לשייך את אחותכם הגדולה. בחודש האחרון בולטת עוד יותר השותפות המשפחתית החמה והתומכת. רחלה יקרה, יש לך משפחה נהדרת, מחבקת ואוהבת. אנחנו ממשיכים להיות החברים השכנים שדואגים ועוזרים זה לזה בימים טובים ובימים קשים.
ואתה צביקה שלנו – היה שלום חבר!
יונתן פלד

כתבה עדה’לה
לצביקה אדם חי כל עוד חי מי שהכירו. מה שהותיר אחריו בלכתו זהו חותמו, זהו הזיכרון שנחתם אחריו. אנשי שם ומפורסמים נכתבים בהיסטוריה העולמית, זהו חותמם. אלו שנחתמים בזיכרון האישי של משפחתם וחבריהם, גם אם לא נכתבו בהיסטוריה העולמית, תרומתם חשובה לא פחות. נועם הליכות, חריצות, מסירות אין קץ ואהבה גדולה הן התכונות שבהן צביקה ניחן. פגשנו בו לראשונה, רחלה ואני, בשרות הצבאי.
רחלה אמרה לי שצביקה שונה מכל החיילים שסביבנו, בהתייחסותו לזולת ובאנושיות שבו. כאן ניצתה ופרחה אהבתם שהפכה בהמשך לזוגיות יפה ולמשפחה חמה ומלוכדת. במרוצת השנים רחקנו פיזית. אך צפיתי מרחוק בהתמודדות המרשימה של המשפחה בשנים הקשות. בטיפול המסור ביפעת, באימוץ החם של דרור. במאבק המייאש במחלה הארורה שגזלה אותו ממשפחתו וחבריו. צביקה משאיר את חותמו בלבנו, ואיזה חותם מופלא הוא! נוח בשלום איש יקר.
עדה’לה

כתבה רבקה גולדנברג
לזכרו של צביקה ורד
ליפעת ענת, רויטל ודרור
כל כך קשה לומר מילות פרדה, כי עצוב וכואב לדעת ששוב לא נפגוש בך, השכן הטוב שגר בדירה הסמוכה. צביקה האיש הצנוע עם החיוך הרך והנוכחות השקטה. תמיד קשוב עם כובד ראש ורצינות,
הייתה בך תבונה ודייקנות. תמיד עבדת בחריצות נתת את כולך בכל עבודה, במסירות ורצון לתרום ככל יכולתך. היית איש מן השורה, מאלו המהווים את הבסיס, את התשתית עליהם נשענת החברה, הקהילה. איש משפחה לדוגמה, עם רגישות, מסירות ונתינה, שהרעפת על רחלה, ילדיך ונכדיך, בסבלנות ואורך רוח נתת את כולך, והם אותך הקיפו אותך בים של אהבה. החיים הציבו לפניך אתגרים לא פשוטים ואתה ידעת לעמוד מולם לקבל להשלים. למצוא בתוכך כוחות ולתמוך בסובבים, נלחמת עד שהגורל הכריע, נקטפת מהחיים. אור זרעת בבני משפחתך הקרובים, והוא ישמר ויקרין לעולמים. רבקה גולדנברג