נולדה בקייב, רוסיה
ב – 16.9.1904
נפטרה ב – 19.5.1981
היתה נשואה לצבי נוימן
אם להלל ורחל (בן-ישראל)
הלל, בנה: “עם בואך לתקוע יתד בבית-אלפא, הצטרפת למשפחת נוימן, אך עד יומך האחרון נשאר אופייך – זה של משפחת זילברשטיין, אופי שהפך בין בני משפחתנו לסמל של נחישות-דעת, חוסר-פשרות וגילוי-לב. לא אשת דברים היית ולא נהגת לחצוב מלים רמות, אך להזיזך מדעתך – משימה כמעט בלתי אפשרית.”
עזבה את בית ההורים האמיד באוקראינה בת 16, ויותר לא ראתה אותם. בת 17, בארץ, היתה ממקימי “גדוד העבודה”, במחנה האהלים בתל-אביב. רבים מבני המשפחה היגרו אף הם, רובם לארצות-הברית, אך לה היה ברור שמקומה צריך להיות בארץ-ישראל.
הלל: “בין ראשוני הקיבוץ, לא היית מנהיגה ומוליכת דגל. אך בדרכך שלך תרמת רבות לכל היש שלנו כיום. היית לנו, לרחל’ה ולי, ‘אמא משוגעת’ – דואגת יותר, מוטרדת יותר.”
מאיר’קה פעיל: “היא היתה רק דודה, אבל בעצם הרבה יותר – מעין אמא-סבתא קשישה. הנציג הבכיר של העלייה השלישית במשפחה. דומה כי כל כולה היתה מורכבת מקצוות חדים וקשים כסלע. אם להיות ב’שמאל’, אז להיות שמאלי עד הקצה; אם להיות ציוני, אז להיות ציוני עד תום; לא סתם לעלות לארץ-ישראל, אלא להצטרף לגדוד-העבודה ולהגשים חיי שיתוף בקיבוץ הראשון של השומר-הצעיר.
היתה אישה עקשנית מאין כמוה, הדבקה באמיתותיה מבלי שתהיה מוכנה לסטות מהן כהוא-זה. עד-כדי-כך שהקרובים אליה נפגעו לא אחת מהתבטאויות מחוספסות שלה. אבל משלמדת להכיר את כל צדדיה, חייב היית להרגיש כי אתה עומד מול תופעה אנושית מיוחדת במינה.”
לקראת כנס ותיקי גדוד-העבודה, לא היה קל לשכנעה להשתתף. צפור’קה טענה: “במקום לכנס אותנו, כמה מאות זקנים וזקנות בעלי שיער לבן, המתקרבים לסוף חייהם, מוטב כי תדאגו לחנך ולהתחנך על-פי ערכי גדוד-העבודה. מוטב שיזכרונו מן התקופה שהיינו צעירים, רעניים ומחדשים”…
ציפורקה בגדוד העבודה בתל יוסף – עומדת משמאל:
