נולד בפריס – 9.10.1927
נפטר ב – 28.12.1992
היה נשוי ליהודית
אב לענת, מורן, יותם ורונן

בערב במוקדש לשואה, סיפרת: “הזיכרון מהשואה קיים אצלי בראש ובלב, כל הזמן. לא ניתן לשכוח את הדברים. אתה חייב להתאמץ ולברוח – כי אם לא כן, אתה חושב עליהם כל הזמן. בכל פעם שאני מסתכל על התמונה של אבא (תמונה של אמא לא נמצאת בידי), הכל שב ומתהפך בקרבי”…
את אמך ואחותך קרעו מתוך המשפחה והדפיקות על דלת הבית מהדהדות באוזניך לאורך השנים. אבא יצא לעיר, נעלם ללא שוב, אחיך נשלח למחבוא בספרד, ואתה נשארת ללא משפחה, בכפר קטן לרגלי האלפים. נער בשנות ההתבגרות, בודד בתוך עולם העולה בלהבות, בפחד מתמיד שהנה יגלו הגרמנים שאתה יהודי, ואז…
“לעולם לא אסלח לגרמנים”, כך חזרת ואמרת, “אני שונא אותם ועוד יותר שונא את היהודים שחיים כיום בגרמניה. כל השנים התנגדתי שגרמנים יבואו לבית-אלפא”.
אחרי המלחמה, ב1949-, עלה רוז’ה ארצה, במסגרת המח”ל (מתנדבי חו”ל).
לאחר שחרורו מצה”ל, עבד במסגרת תה”ל בערבה ובסדום, ושם פגש את יהודית. בשנות ה60- הגיעו לבית-אלפא. שייקה אברמוב מספר: “רוז’ה עבד אתנו במסגרייה כ20- שנים. בוקר בוקר היה מגיע ראשון ופותח את המסגרייה לתחילתו של יום חדש. כל כלי זכה אצלו לטיפול אישי, השולחן היה נקי משבבים. כאשר חיפשנו מקום נקי לעבודה, תמיד הגענו לשולחנו של רוז’ה. שולחן הקפה והתה, סביבו צמח הווי מיוחד, היה באחריותו, ושם שמענו לא אחת את סיפוריו על ילדותו בתקופת מלחמת העולם. רוז’ה ידע ליצור קשרים חמים עם אנשים בסביבה הקרובה והרחוקה. שום בקשה לא נדחתה על ידו.
ילדיו: “היית איש שאהב את החיים, שמח ולא מתלונן. היית יכול לקחת אותנו למקומות רחוקים בלי לנסוע. נתגעגע אליך אבא, בלב אתה נשאר אתנו תמיד”.