רוזי נוימן

נולדה ב – 21/10/1934

נפטרה ב – 28/10/2023

היתה נשואה להילל נוימן

אם לעירית כנפי חגית גנז אמיר וירון נוימן.

 

קורות חיים

רוזי נולדה וגדלה במצרים, בעיר אלכסנדריה. בת בכורה במשפחה בת 7 ילדים.

היא למדה בבית ספר צרפתי, ומגיל צעיר שמעה סביבה מספר שפות: צרפתית בבית הספר ובבית אימה; איטלקית מהסבתא; ערבית מהאומנת. ברבות הימים ניצלה את כישוריה לשפות והפכה למורה מוערכת ואהובה לאנגלית וצרפתית.

בנערותה הצטרפה לתנועת הנוער “השומר הצעיר”, ובסוף 1949, כשהגיעה לגיל 15, עשתה את יציאת מצרים הפרטית שלה.

דרכה אל ארץ-ישראל, עליה חלמה, החלה יחד עם אחיה ז’אק, אליו הייתה קשורה מאוד, אך ללא הוריה ויתר אחיה.

לאחר הכשרה בת כמה חודשים במרסיי שבצרפת, עלתה על אונייה שהפליגה אל חופי ארץ-ישראל. כשירדה מהאונייה השתטחה על הארץ ונישקה את האדמה – חלומה התגשם!

לאחר מספר שבועות במחנה עולים בחיפה, נשלחה עם הקבוצה מעליית הנוער לקיבוץ מרחביה.

במרחביה שהתה כ-3 שנים, השתלבה היטב בחיי הקיבוץ, ובהמשך התגייסה לצבא במסגרת הנח”ל.

עם סיום הטירונות נשלחה לקיבוץ בית אלפא, שהיה אז יישוב ספר על גבול ירדן. פה הכירה את הלל, ולאחר תקופת חיזור עיקשת הצליח לכבוש את ליבה, ולימים היה לבעלה, האיש שלה.

רוזי והלל חיו חיים רוויי חברויות והרפתקאות.

עם השנים גידלו ארבעה ילדים – עירית, חגית, אמיר וירון.

בשנת 1964 יצאו לשליחות של 3 שנים בארה”ב וחוו אין ספר חוויות וטיולים ברחבי הגלובוס.

רוזי עבדה במשך מרבית חייה בחינוך הקיבוצי וצברה שורה ארוכה ארוכה של תלמידים, שספגו מחום ליבה.

עקב מוצאה המצרי, הייתה מעין “עוף מוזר” בקיבוץ, על שום החום האנושי שקרן ממנה ויכולתה ליצור קירבה ולתקשר עם כל אדם באשר הוא.

עד יומה האחרון רוזי גרה בקיבוץ בית אלפא, מוקפת בחברויות רבות שנים ובאנשים הקרובים לליבה.

בשנת 2012 הגתה עירית והפיקה את הספר המספר את סיפור חייהם המלא של רוזי והלל. שמו של הספר אומר הכול: “חלוצה אידאליסטית ובן קיבוץ שורשי”.

יהי זיכרה ברוך.

כתב: עמוס גנז, בהתבסס על הספר הנ”ל

 

* * * * *

אם הייתי מציירת את אימא שלי, הייתי מציירת לב ענק!

• הקטע הבא נכתב בתאריך 7.1.2021:

אתמול בערב, ישבנו רק אנחנו ושוב זה עלה… “עייפתי, לא רוצה יותר, אני מחייכת, אני נהנית ממה שיש לי, אבל אתם לא יודעים כמה קשה לי, כמה אני סובלת מהמצב שלי, כמה אני באמת לא רוצה לחיות את החיים ככה”.

הנהנתי… שמענו שירים שהרבה זמן לא שמענו, שאלת אותי: “זה מה שתשמיעי בלוויה שלי?”.

אמרתי שזה נראה לי רחוק, ואז התחיל דיבור של תכנון מה לומר בלוויה… הכול נאמר…

אז זה מה שאימא ביקשה – אני כתבתי –

“שלום לכולכם, אני בטוחה שאין אדם שלא אהב את אימא שלי. אימא הייתה אדם עם לב ענק, מלאת לב ואהבת אדם.

לא משנה מי הוא, איך הוא נראה ומה מעמדו. נכון, זה עצוב הרגע הזה, כולכם עצובים כי אימא הלכה. אבל, אתם יכולים לחייך כל אחד לעצמו, יכולים לשמוח בשבילה.

לשמוח שהנה היא הגיעה לרגע שחיכתה לו כל-כך הרבה זמן. סוף סוף נגאלה מיסורים ומקושי.

כמו שאני עצובה ובוכה, כך אני מחייכת ושמחה בשבילך אימא”.

“זה בדיוק בדיוק מה שאני רוצה שתגידי” – אמרה.

אימא הייתה שמש לעולם – כמו בשיר.

מאירה כל מקום אליו את מגיעה, פורשת את קרנייך גם אם עייפת, מצליחה להשרות את אורך ורוחך במקום בו את נמצאת.

כל אדם שהכיר אותך הרגיש שנגעת בו, השארת בו אור קטן בלב.

 

מריה שלנו – אהובה ויקרה כל-כך!

בדיוק ארבע שנים את איתנו, עם אימא שלנו. הייתה ביניכן אהבה עצומה! אהבה ממבט ראשון. הפכת מהר מאוד להיות בת משפחה שלנו. אנחנו מודים לך מכל הלב על הרגישות שלך, על החוכמה, על האהבה האמיתית, המסירות האין-סופית עבור אימא.

זכינו בך, אימא קיבלה אותך כפרס בשנותיה האחרונות – האמת, הגיע לה. תודה, תודה!

 

מלאכי הבית הסיעודי – אין לתאר! אין מילים לתאר את מה שאתם עושים. כמה חמלה, מסירות, אהבה ורגישות הרעפתם על אימא.

כתבה: חגית

* * * * *

 

אתם מלאכים עם כנפיים שקופות

לא צריך לחפש מלאכים בשמיים,

הם מתהלכים בינינו, על-פני האדמה,

נוגעים בקצה העצב, מסתירים את הכנפיים

נושאים על גביהם תרמילים של נחמה.

כתב: נועם חורב

* * * * *

 

לרוזי אחותי הבכורה…

שם תואר מחייב, הנושא עימו אחריות רבה מאוד, וכמי שראויה לתואר, לקחת את האחריות עד לקצה. אז, בהיותך בקושי בת 20, כשלקחת תחת חסותך שתי ילדות, ועשית ככל יכולתך לשמש להן-לנו, גם אם וגם אחות.

אחד הזכרונות המוקדמים שלי פה בארץ, הוא מכיתה ז’ (נדמה לי…), כשבאה אלייך גניה ואמרה לך שאני לא כל-כך לומדת. באת אליי כמו אימא טובה ודואגת והטפת לי מוסר, תוך שאת משכנעת אותי בחשיבות וברצינות העניין.

מאותו יום, תאמיני או לא, התחלתי להשקיע בלימודים, ולו על מנת שלא לאכזב אותך, אחותי הגדולה.

 

בהמשך לקחת אחריות גם על צירופו של אלי לקיבוץ, וכעבור זמן גם על הצטרפותם של ההורים.

תחושת האחריות שמלווה אותך כל-כך הרבה שנים, הפכה למרכיב דומיננטי באישיותך.

עד היום אני לא יודעת עד כמה את בחרת בזה, או שמא הנסיבות הובילו אותך לאמץ תכונות ואיכויות של ה”מבוגר האחראי בשטח”…

כך או כך, מה שברור ונראה לעין כל, הוא עומק האחיזה של תכונה זו בך, ובאופן עמידתך מולנו ומול כל האחרים הסובבים אותך, והם רבים… רבים מאוד.

יש להניח שחלקם זיהו את היתרונות האלה ואהבו את ההשלכות של הקשרים והקירבה אלייך.

תמיד חשוב לך, כל כך חשוב לך לעשות טוב לכולם, גם אם לעיתים הדבר יבוא על חשבונך…

שמחתי שבשנים האחרונות ידעת גם לבוא אליי להתייעץ, ובכך לשנות מעט את סדר הכוחות, לזוז מעט מעמדת האחות הגדולה שתפקידה לדאוג שהכול יהיה בסדר, ולקבל עצה ודעה, מתוך אמון מוחלט ברצון הטוב ובנכונות שלי לסייע לך.

בשנה האחרונה העזת להודות שעייפת מעט מכובדו של המשא, ולשם שינוי הסכמת להיעזר במריה הנפלאה ובבנות, שבעיקר בזמן שהותך בבית הסיעודי, עשו מעל ומעבר לתת לך את ההרגשה שהן עדיין צריכות אותך ומחפשות כל דרך להקל עלייך.

אתגעגע אלייך אחותי. נוחי בשלום ותמסרי חיבוק להלל, לז’אק, להורים ולבני הקטן.

כתבה: אסתר טמיר

 

* * * * *

רוזי מורתי המיתולוגית

רוזי הייתה עבורי השראה לחיים. היא לימדה אותי  מאור פנים, נימוס ואדיבות. עם חיוך תמידי על השפתיים ועיניים טובות, מאירות, מוקירות, מעריכות.

בגיל צעיר כבר למדנו שמורות כועסות, צועקות, נוזפות, עד שבאה רוזי והראתה שיש דרך אחרת, מכבדת, נעימה ואוהבת.

זוכרת את שיעור האנגלית הראשון שלי, כאילו היה אתמול.

רוזי באה אלינו לראשונה כשהיינו בכיתה ב’. על הדשא, ליד הבית הכולל, תחת עץ הצאלון. לימדה אותנו על פירות וגם הביאה טעימות.

בבית הספר היסודי, בכל פעם שלימדה נושא חדש והסבירה אותו על הלוח, איכשהוא, דרכה, הצלחתי להבין ולקשר באופן פשוט ונהיר. כאילו הידע היה תמיד בתוכי והיא רק הזכירה לי שאני כבר יודעת.

בכל שנות לימודיי בקיבוץ, רק האנגלית באה לי בקלות, בזרימה, בדוות למידה ממש. אני יודעת שרוזי הייתה עבורי החוליה המקשרת, החוט המחבר, שמעל לכול העבירה אליי דרכה את האהבה לשדה האנגלית.

במהלך שנותיי הרבות בחו”ל יכולתי לתקשר עם הסביבה ברמת שפת-אם, לעבוד, לגור ולחיות בכל מדינות העולם ובליבי תמיד שמרתי לרוזי חסד ילדותי.

בשנת 2000 התחלתי ללמד אנגלית ורוזי האהובה, שהייתה בליבי כל השנים, קיבלה ממני מכתב תודה והוקרה ועירית סיפרה לי ששמרה אצלה כל השנים.

אז היום אני כאן בלב מלא הודיה, הוקרה, הערכה ואהבה למורתי הנהדרת, הנפלאה והמדהימה שהעניקה לי מעבר לאישיותה המוברכת גם מקצוע לחיים, קריירה ופרנסה.

בהשראתה אני מלמדת אנגלית בשיטה חווייתית, פוגשת את תלמידיי בגובה העיניים, ויותר מכל מאושרת שמצאתי דרך לעסוק במה שאני כל כך אוהבת.

תודה רוזי, על ההשראה, על האהבה, על מי שהיית עבורי ועבור כל מי שפגש אותך.

תודה, מירב אליוט

* * * * *

רציתי לספר למשפחה של רוזי, מה הייתה רוזי בשבילי. היא הייתה, בעצם, הפנים המחייכות של בית אלפא מבחינתי. עד שהכרתי אותה האנשים בקיבוץ נראו לי, איך לומר, קצת כעוסים, קצת… לא יודע. חיוך לא היה שם. ואז כשבאתי לעשות את ליל הסדר בפעם הראשונה, אי-שם לפני כ-30 שנה, באה לשיר, רוזי. ואיזו אישה, איזו נעימות, איזה חיוך – הפנים היפות של הקיבוץ. תוך זמן קצר התחברנו. שאלה עליי וסיפרה את סיפורה. כך שמעתי על אלכסנדריה ועל נעוריה ובכלל. מאותו היום נראה שהקיבוץ הזה כבר מחייך אליי, ובכל פעם שבאתי תרו עיניי בחפשי אותה, וכל מפגש היה מפגש של שמחה.

צר לי על מותה. נותר החיוך והזיכרון.

ניחומים למשפחה מעוזי אסנר.

 

* * * * *

רוז

רוזי שלי..

לכל אחד יש את הרוזי שלו, אני רוצה לספר לכם על רוזי שלי.

רוזי שלי היא קודם כל המורה המופלאה שלי לאנגלית. לפני שגרמה לי לאהוב את השפה, היא גרמה לי לאהוב. פשוט לאהוב. אותה. את עצמי. את הלימודים. את העולם.

היא הייתה מורה כזאת שכל ילד צריך –

מאירת פנים, לבבית, צחקנית, אמפטית, רואה אותך בעין טובה ותמיד יודעת להגיד מילה טובה ומתפעלת, שמעוררת בך מוטיבציה ללמידה.

תמיד חשתי שבשיעורים שלה יש קסם, יש רגע של אור ויש המון הנאה.

אישה יפה, אלגנטית, אצילית ומטופחת. תמיד היה לה ריח טוב של בושם (white linen של אסתי לאודר אם אני לא טועה).

היה בה משהו קלאסי, עם ניחוח של חו”ל.

בעיניי הילדה שהייתי, היא הייתה שונה בנוף הקיבוצי, משהו בהליכות שלה, בסטייל, תמיד עשה עלי רושם כביר והזכיר לי דמויות מספרים שקראתי, אולי קצת את הגברת הצרפתייה מ”חתולים בצמרת”.

השילוב הזה עם לימודי האנגלית היה בו משהו, מעין הבטחה או צוהר, לקיומם של עולמות וחיים אחרים, רחוקים וטובים יותר..

 

בחוויה שלי רוזי לימדה אותנו נתינה מה היא. אני זוכרת איך כל שנה, ביום האם, תמיד הסבירה לנו מה לכתוב באנגלית כדי שנכין כרטיסי ברכה בהפתעה לאימהות שלנו, ובצירוף פרח או משהו אחר שלחה אותנו לשים להן בחדרים (למי שלא זוכר חדר = בית ההורים שלנו בקיבוץ) שידעו האימהות, שרואים אותן, שאוהבים אותן.

אני מבינה היום כמה, ובעיקר איך, נטעה בנו את הערכים של הכרת הטוב והתודה על היש.

 

לאורך כל השנים בכל פעם שנתקלנו אחת בשנייה בקיבוץ, תמיד היו חיבוק גדול והתעניינות כנה מצידה בשלומי.

לא הספקתי להגיד לה עד כמה משמעותית היא הייתה עבורי. סימלה ומסמלת את כל מה שטוב ויפה בבית אלפא.

זה לא סוד שכאשר ההורים שלי עזבו את הקיבוץ חוויתי מצד הקהילה ובעיקר מבעלי התפקידים הרבה ניכור, שנאה, השפלה והתעמרות. אל מול היחס המחפיר והמכאיב רוזי הייתה צדיקה בסדום, קרן אור גדולה עבורי בשנים הקשות הללו.

ועוד יותר אחרי ששני הסבאים שלי נפטרו ונשארתי ללא משפחה בקיבוץ.

אין לי מספיק מילים לתאר כמה אני מכירה לה תודה ואהבה על הנוכחות שלה בחיי.

 

כשלא גוייסתי, בשל ענייני הבריאות, שובצתי לעבודה כמטפלת בבית התינוקות לצידה של רוזי, שם נוצר לנו קשר אחר. כבר לא “תלמידה – מורה”, אלא קשר של שותפות ושוויון – קשר חם, קרוב ואמיץ. חיבור מלא הערכה הדדית ואהבה גדולה.

גם כשהייתי המטפלת של נכדיה המתוקים, היא תמיד התרגשה ונהנתה לראות את החיבור.

זוכרת שכשהפכתי להיות גננת והובלתי את בית התינוקות, והיא הייתה חלק מהצוות שלי, צחקנו יחד על היפוך היוצרות ועדיין נשמרו היטב קשרי הכבוד והרעות שלנו. הפכנו ממש לחברות.

כבר אז היו לה כאבים חזקים והיא לא ויתרה לעצמה, נשאה את כאביה באומץ ובשקט, והייתה מתרגלת פלדנקרייז באדיקות.

זה מאוד הרשים אותי.

גם אחרי שעזבתי את הקיבוץ הקשר שלנו נשמר לאורך כל השנים. כשחלתה ונחלשה באתי לבקר אותה בביתה מספר פעמים. היא תמיד התרגשה ממש מהמפגש, וגם אני.

כמה אהבה והערכה הייתה בינינו. נפגשנו פעם אחרונה לפני שנה, בחג הקיבוץ, על הדשא של הבריכה – פגישה נרגשת מאוד.

וזו הפעם האחרונה שראיתי אותה.. אני קולטת עכשיו שעברה שנה! אני מצטערת שלא הגעתי לבקר אותה יותר פעמים מאז..

שלא אמרתי לה כמה שהיא יקרה לי..

רוז שלי,

תודה לך ועלייך ועל כל מה שהיית ומה שהענקת. מודה על הזכות להכיר אותך, להנות מהחיבור איתך, להיות התלמידה שלך, להיות הקולגה שלך, להיות החברה שלך.

נוחי בשלום על משכבך, אישה טובה ומקסימה שאת.

אני אוהבת אותך מאוד!

יהי זכרך ברוך ומבורך ❤️

 

שלך

שלי