רותם כרמי לבית צלניקר

נולדה ב – 25.2.1962

נפטרה ב- 7.11.2015

בת לברכה ושמחה

היתה נשואה למיכאל כרמי

אם לעומר

אחות לישי אורנה וניצן

רותם פרח עדין ויפה,
איך הלכת מאתנו ככה – אישה צעירה ונאה, רק בת 53, השארת את כולנו המומים וכואבים: הורייך, אחייך, מיכאל בעלך, סבתא ליקו, כל הדודים ובני הדודים ועומר בנך היחיד.
יחסרו לי הפגישות איתך – פגישות אותן היה צריך לארגן מראש. יחסר לי צלצול הטלפון וקולך הקורא: “אימא?…”
רותם, רצית להיות מיוחדת והצלחת, הלכת בדרכך בלי להתייעץ עם אף אחד. אמרת לי פעם שחלומך הוא לגור במקום פתוח וירוק, נשמתך הייתה זקוקה למרחבים פתוחים. לא הספקת להגשים חלום זה.
נלחמת בהרבה שדים שהתרוצצו בקרבך, סללת את דרכך המיוחדת מתוך אמונה שכך צריך להיות. ויתרת על הרבה דברים שלנו נראו חשובים והתמקדת רק במה שהאמנת.
למדתי לקבל את החלטותיך בלי להתווכח. גם לי זה היה שיעור חשוב. למדתי שכל אדם זכאי לבחור את דרכו וישנן הרבה דרכים שאפשר לצעוד בהן, אם האמונה בצדקתן כל כך חזקה. ברגע שהבנתי זאת, גם הפתיחות בינינו גדלה. אהבתי את הפגישות איתך, בייחוד הפגישה האחרונה אצל דודה בתיה. נפרדנו בתחנה המרכזית בתל-אביב, את לירושלים ואני לבית אלפא. נפרדנו בחיבוק. חיבוק אחרון בדיעבד.

ניחום אבלים בבית אלפא 2013 צילום: דוד עינב
רותם, השארת משימה לא גמורה, שהייתה משימת חייך, ללוות את עומר עד הבגרות המלאה. ולעומר – תזכור שיש סביבך משפחה גדולה שאוהבת אותך : אבא, הסבים והדודים. בסופו של דבר אתה תסלול את דרכך שלך בחיים. לא פשוט כרגע, אבל עם הרבה תמיכה ואהבה – תצליח!

ולכם, קבוצת “צבר”, למודי האסונות, תודה על שלא ויתרתם על הקשר עם רותם. אני יודעת כמה זה היה חשוב לה. ברכה.

רותם אחותנו הגדולה.
אין לנו הרבה זיכרונות ילדות הקשורים בך, אולי כיוון שגדלנו בימי הלינה המשותפת בקיבוץ, והיינו נפגשים אצל ההורים רק למספר שעות מצומצם אחר הצהריים ובשבתות, ואולי כיוון שהיית בעינינו ילדה גדולה במונחים של ילדים. וכך יצא שהזיכרון הראשון שלנו ממך הוא דווקא מתמונה, תמונה גדולה שהייתה תלויה בחדר האוכל בקיבוץ. רואים בה אותך, ילדה קטנה עם תלתלים, עומדת בתחתונים כדי שלא תתלכלכי, מול כַּן ציור, מחזיקה מכחול ביד, ושקועה כל כולך ביצירה. תמונה של תמימות ילדותית בקיבוץ. ומשהו מהתמימות הזאת נשאר בך גם כשגדלת, איזה טוּב לב ילדותי מעט, לא מסוגלת להבין רוע.
בסדנא של תמר צילם: ראובן טרייבר הייתה בך רגישות גדולה לעצמך ולסביבתך, היום אנחנו מבינים שלא פשוט להיות אדם רגיש כל כך, אבל הרגישות גם נתנה לך את היכולת להבין ולקבל את הסובבים אותך. אחרי הצבא, ואחרי שהות בבית אלפא, התחלת את לימודיך לדיאטנית באוניברסיטה העברית בירושלים וברחובות, שם הכרת את מיכאל.
בניתם את ביתכם בירושלים והקמתם משפחה. עקב המרחק, היינו מתראים בעיקר בתקופות החגים ובשמחות המשפחתיות. היו לך יחסים מורכבים עם הקיבוץ, והיינו נפגשים בעיקר אצל אורנה ואצלך בירושלים. לפני כ-16 שנים הצטרף עומר למשפחה. את הקדשת את חייך לגידולו של עומר, גידלת אותו עם המון אהבה וקבלה, תמיד בניסיון להתאים ולאפשר לו למצוא את דרכו, והוא היה לך הדבר החשוב ביותר.
עם עומר ושמחה עם עומר
לפני כ-3 חודשים, כשנודע לנו על מחלתו של אבא, היה חשוב לך לעזור ולתמוך כמה שרק תוכלי. על אף המרחק, הגעת וסייעת לפי יכולתך. בהודעה האחרונה ששלחת ביום שישי כתבת שנכין לאבא כבד קצוץ כדי שיתחזק.
ומה עוד נספר עלייך, שתמיד היית בקיאה בכל דבר, קולטת המון ידע, לומדת וזוכרת אותו, תמיד ידעת לספר על נושאים מגוונים כמו היסטוריה, טבע או רפואה, כל מה ששמעת זכרת. שלשום בלילה צלצל הטלפון, על הקו היה מיכאל, שסיפר שעברת אירוע לבבי קשה ושאת עוברת החייאה במחלקה הקרדיולוגית בבית החולים שערי צדק. עבר עוד קצת זמן והלכה והתבררה הבשורה המרה. הלכת מאתנו בהפתעה ובטרם עת. וזה בלתי נתפס בשבילנו שעכשיו, שוב נצטרך להיזכר בך רק מתמונה, הפעם כשאת בוגרת, מחייכת עם גומת החן ותלתלים, ולקוות שאת מאושרת. אל תדאגי, אנחנו נשמור על אבא ואימא, נוחי על משכבך בשלום. ולכם מיכאל ועומר היקרים – אוהבים, דואגים, ומחבקים אתכם חיבוק גדול .
ישי אורנה וניצן

אוגוסט 2015 אוגוסט 2015 במצפה רמון 2012

רובכם לא פגשתם את רותם שנים רבות, ודמותה הנאה נשכחה. אבל לי היא חסרה. ראיתי ברותם לא רק גיסה, אלא גם ידידה. תמיד הרגשתי נוח לשוחח איתה, בביתה בירושלים ובטלפון, דיברנו על ילדותה בבית אלפא. זכור לי הסיפור על הביצה שהכריחו אותה לאכול, ובגלל שלא רצתה, החביאה אותה במגירה. רק כעבור שבוע, כשכל בית הילדים הסריח, הביצה נמצאה…
סיפרתי לה על אנשים מהקיבוץ שהיא כבר שנים לא ראתה. רותם תמיד הייתה עדינה, נעימה ורגועה. מצאתי את עצמי מזכירה את רותם בשיחות עם אנשים, גם כשזה לא בדיוק היה קשור לנושא, פשוט כי רציתי.
מתגעגעת, שושן.

רותם ז”ל וישי היה הייתה ילדה שחרחרות, רכת תלתלים, רכת קול, עם רצון ברזל ודעות מוצקות. מתוקה ועקשנית, הולכת בנתיב משלה – אחותנו. חלפו שנים וכל אחד מאתנו בעיגולו, בחייו, והקשר מקוטע ולא רציף, אבל תמיד אחותנו ותמיד איזו ודאות כזאת שכשניפגש נמשיך מהנקודה שהפסקנו, שזה רק הזמן שעובר, אבל שורשי הקשר עמוקים וחזקים – חסיני זמן. ופתאום אינך, ופתאום חלל ופתאום זה אנחנו ואת שמצטרפת אל הרשימה בלתי נתפסת הזאת של כל יקירנו שהלכו לנו – הצברים. קל להיתפס למחשבות וחשבונות רעים, אבל אני מסרבת לראות בזה שום דבר מעבר לצרוף מקרים עצוב – עצוב מאד. ומה נשאר – לחיות את החיים בכל הכוח, להיפגש, ולשמוח, לאהוב, לכאוב כשצריך ולהתגעגע לאלו שאינם. הלוואי ויכולנו לתת כוח למיכאל ולעומר, לברכה ולשמחה. אני נפרדת ממך ומקווה שלא כאב לך, מקווה שאת באור. באהבה מכל “צבר”
תמר ארזי