נולד בקלוורי-גור, פולין – 23.2.1904
נפטר בבית-אלפא – 17.10.1970
היה נשוי לרחל
אב לשאול

בנעוריו למד בישיבה ובגיל צעיר כבר נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה כסנדלר, מקצוע שלמד מאביו. היה פעיל באיגוד המקצועי של פועלי העור בעירו ובוורשה, לשם נשלח ע”י מפלגתו, הודות לכושר הארגון וההסברה שלו. עקב פעילותו הפוליטית נכלא בבית-כלא פולני למשך מספר שנים. עם פלישת הנאצים לפולין (ספטמבר 1939), השתתף בקרבות ההגנה נגדם.
ב24- באוקטובר, ביום בו סגרו הגרמנים את הגבולות החל לעשות דרכו לעבר ברית-המועצות, עם זרם הפליטים הגדול. שם התנדב לעבודה ועבד במכרות ברזל. לאחר שנפצע ברגלו ביקש לעבור לבית-חרושת לנעליים. בשלב מסוים, משום שהיה חסר תעודות, נאסר והוגלה לסיביר. ישב במחנות-עבודה באיזור קלינין ועבד ביער ובבניית תחנת חשמל.
כאשר שוחרר, התגייס לצבא הפולני – שפעל במסגרת הצבא האדום – ועימו חזר לפולין בסיום המלחמה. הגדוד בו שירת שיחרר את מחנה ההשמדה מאיידנק. כאשר שוחרר עבר ללובלין, בה התרכזו יהודים רבים, שם פגש את רחל עם בנה שאול. הם נסעו למחנה הגרמני פרנוולד, שם חיו כשנה-וחצי, הצטרפו לעלייה ב’, הפליגו לארץ-ישראל באניה “תיאודור הרצל”, אך האניה נתפסה ע”י הבריטים וכל מעפיליה הועברו למחנות באי קפריסין ושם חיו כשנה-וחצי.
לארץ הגיע ביולי 1948, לאחר שהבן שאול נשלח בדצמבר 1947 ארצה ע”י עליית-הנוער. אחרי שהייה קצרה בת”א הגיע עם משפחתו לבית-אלפא.
במשך שנים עבד כסנדלר, וגם בשנות מחלתו התמיד בעבודה זו.
אלי אדרי, שכיר שעבד עימו בסנדלריה: “רפאל היה בקי בכל ענפי עבודת העור, ובייחוד היה תפר מומחה. היה עובד מבוקר עד ערוב היום, בחריצות כפיים. גם כשנחלש ונפל למשכב, נכסף לשוב לעבודה. לאחר שנותח, נזקק לעגלת-נכים, וכך ראינו אותו מידי יום נוסע בה לעבודה ולביתו, כשפניו מעידות על סבל גופני וחולשה. משך את דרך חייו, תוך התגברות על ייסורי-גוף ועבד עד יומו האחרון”.
אברמק ליפסקר: “מקום עבודתו הביאו במגע מתמיד עם כל האוכלוסיה, מקטון ועד גדול. לא קל היה לו לעמוד משך שנים במבחן היחסים עם כל כך הרבה רצונות, מאוויים, נטיות וטעמים שונים בתחום ההנעלה, כשהוא נתון במסגרת קשוחה של תקציבים מדודים, ובפרט שאימץ לעצמו השקפת-חיים שהקיבוץ ינצח – אם כל חבר יהיה חרד לתפוקתו בעבודה, ויהא נזהר ברכוש הקיבוץ של יבוזבז. כל חייו היה איש העמל – שונא פרזיטיות, המקדש את העבודה עד-כדי מסירות-נפש”.