שולה אליוט

נולדה ב – 4.12.1940

נפטר ב – 3.6.2022

הייתה נשואה לזאב אליוט

אם לרחלי מרב ודור ז”ל.

 

קינה לשולה

דורות של זמרים וכותבי שירה ניסו להגדיר מהי שמחת האהבה, אבל המילים היפות ביותר אינן מסוגלות להתקרב לעוצמת האהבה שאני חש כלפי שולה.

אני עומד להיפרד כאן מאשתי, שהדבר האחרון שאני רוצה זה להיפרד ממנה. “שולה אני אוהב אותך”, ליבי זועק. אבל אני יודע שהיא כבר לא תשמע עוד את זעקת ליבי.

שלוש פעמים ערכנו טקס נישואים. אצל הרב, במסיבה בקיבוץ ברקאי, ובפעם השלישית במועדון לחבר בקיבוץ בית אלפא. אבל הטקס רק פתח את חיי הנשואים המאושרים שלנו. האהבה שלנו קבעה את אושרם ואת הצלחתם.

היום ליבי זועק שולה: “אצלנו זה הצליח בגדול! אני אוהב אותך”.

אינני יודע איך יהיו החיים העתידיים שלי בלי נוכחותך. ליבי מסרב לעובדה שאת לא תהיי לצידי מהיום עד סוף חיי! אבל האהבה לא תיפחת ולא תיגמר.

אישה מוכשרת היית. אוהבת לשיר, אוהבת לעזור לזולת, ומוכנה לתרום יום-יום לסובבים אותך כדי שהם יהיו מאושרים יותר.

הייתי מאושר בחלקי. חיי אהבה שלנו לא נפגעו ממותו הכואב של דור שלנו, גם החיכוכים של חיי היום-יום, שלא תמיד היו קלים, לא פגעו כהוא זה באהבה שלי אלייך ושלך אליי. גם המוות לא יפגע באהבה שלי. הדמעות, הכאב, והזכרונות ילוו אותי עד שגם אני אסיים את חיי. האהבה אלייך שלי ושל ילדינו לא תיפחת בליווי הגעגועים העזים שכבר חשים בהם.

כאן, על הקבר הטרי, אני זועק את אהבתי אלייך.

אני יודע שהזמן יקל על הכאב אבל אני מבטיח שהאהבה לא תיעלם. היא אמיתית, עמוקה ועצומה. אני אזכור באהבה את שנות הנישואים שעברו עלינו, כל הכאבים והצרות שעברנו דרכם אף פעם לא פגעו באהבה שלנו, והם ימשיכו מעל

ומעבר לזמן שיעבור עד שאצטרף אלייך בעולם הבא.

להכיר את שולה היה לאהוב אותה. לשמחתי היא אהבה אותי בחזרה. גידלנו שתי בנות ובן. פטירתו של דור הייתה מכה קשה שתכאב עד סוף ימיי. שלך מצטרפת ומגדילה את הכאב פי כמה. אנו נפרדים רק פיזית, את חיה בזכרוני ובליבי.

זאב  

אמא

זכיתי.

עם כל העצב שבאובדן הבלתי נתפס הזה, מוצאת את עצמי מוצפת בהוקרת תודה על הזכות להיות הבת שלך, שוללה.

זכיתי לצמוח תחת כנפך, בידיעה שאת אכן עבורי אם ואחות, חברה אמיתית לחיים עם אהבה ללא תנאי, קבלה מוחלטת והכלה אינסופית.

בגיל 15, בשיא הקושי של גיל ההתבגרות את באת אלי והצעת לי חברות.

אמרת לי אז, בתבונתך העצומה, שאנחנו פה ביחד ושכדאי שנהיה פה יחד בחברות, בפתיחות, בשותפות ובאהבה.

וכך היה.

היית עבורי לעוגן בימים סוערים, ומצפן שמכוון תמיד ללב, עם עיניים טובות שרואות את התמונה הגדולה ומאור פנים שרואה את כולם.

את הצורך של כל אחד ואחת מאיתנו מילאת תמיד, בפשטות, עם השקט הפנימי שלך, בדרך הלב.

היית לי לסלע איתן ואפשרת לי לפרוש כנפיים ולעוף למרחקים בידיעה שתמיד יש לי מקום לנחות בו, חוף מבטחים ובית אוהב.

אמא אדמה שרק השירים הביאו דמעות לעיניה.

אמא מדייקת, מדויקת ששומרת על המקור של כל יצירה.

אם יש ספק בכל מה שקשור לשירים של פעם – שואלים את שולה!

עכשיו – את מי נשאל?

האימהות שלך לא הייתה רק שלנו, ילדיה, אלא גם של כל הילדים בהם טיפלת לאורך השנים שעד היום מספרים לי עד כמה את אהובה.

גם כמורה לחליליות השארת זכרונות נעימים לדורי דורות של ילדים.

הסבתאות שלך לא ידעה גבולות.

את ביתי, נכדתך האהובה, גידלת מקרוב-קרוב ואת משמעותית עבורה יותר משמילים יכולות להביע. נסיעותייך השבועיות לנכדים כל שנים, האירוח ב’צימר של שולה’ וההשקעה האדירה שלך בנתינה מתמדת ראויים לציון והוקרה ופה הזמן לומר לך, אמא, תודה?

לכולנו דאגת ועל כולנו שמרת ואת כולנו אהבת – כל אחד בדרכו, בדרך שלך.

לא מזמן התכנסנו כאן סביב דור.

עכשיו את יכולה לנוח בשלווה על משכבך לצידו בידיעה שאת המתנה שאת השארת לנו אנחנו מוקירים בליבנו לעד, שהאהבה שהורשת לנו פועמת בנו כל הזמן, ושמשאלת הלב שלך – להנות ממה שיש – ממלאת את הריק שנותר.

 

נוחי בשלום אמא.

אוהבת אותך,

מיי מיי, הגוזל/ציפור שלך.

מירב אליוט

 

סיפורו של שעון

סבתי נפטרה כשהייתי בת שנתיים ואין לי כלל זכרונות ממנה, מלבד תמונה אחת…

אימא שלי, מאז שאני זוכרת אותה, ענדה שעון יד כסוף, אותו ירשה מסבתי, חיה.

כשאימה הייתה בת 59 אותו שעון סיים את תפקידו, ולכבוד יום הולדתה ה-60 הבאתי לה שעון יד חדש, כסוף (וממש לא דומה לשעון הישן) שאותו ענדה עד גיל 81 וחצי בדיוק, עד היום.

כשנולדה ביתי היא בילתה אצל סבתא שולה כמעט כל יום, ובצעירותה הייתה חובבת דברים מנצנצים, כסופים וזהובים, וכשאימא הייתה נותנת לה לענוד את השעון שלה, לא הייתה מאושרת ממנה בעולם.

שוללה ואותו שעון היו בסינכרון מושלם.

ראשית כל, היא ענדה את השעון על יד שמאל כשפני השעון פונים כלפי החלק הפנימי של מפרק ידה. תמיד.

תמיד היה היגיון מאחורי פעולותיה.

שנית כל, אותו שעון ידע הכול.

• אימא, רוצה קפה?

שולה מביטה בשעון.

– אימא, את רעבה?

שולה מביטה בשעון.

• את עייפה?

מביטה בשעון…

וכך לכל שאלה לאותו שעון תמיד הייתה תשובה.

היום, אחרי שנפרדתי מאימא ורגע לפני שנלקחה לטהרה, הסרתי מעליה את השעון וענדתי אותו על ידי.

אחרי שלקחו את הגופה באמבולנס, נסעתי הביתה ונכנסתי לחדרה של ביתי. נשכבתי לידה ובכינו וצחקנו ודיברנו, ופתאום היא ראתה אותו ואמרה: “היי, הנה השעון של סבתא! כשהייתי ילדה היא נתנה לי ללבוש אותו והוא היה ענק עלי!”. כולה בהתרגשות מהזכרונות המתוקים שלה…

בעודי מסירה את השעון מידי, סיפרתי לה את הסיפור הזה ונתתי לה אותו. עכשיו הוא שלה והוא מתאים לה בול והתהום התמלאה ברגע בזכרונות של אהבה.

סבתא חיה מתה.

גם סבתא שולה מתה.

שעון החיים פועל הלאה.

מוצאת את עצמי בהודיה עצומה לאימא מדהימה, חברה טובה, מקבלת, מכילה ואוהבת.

תודה עלייך אימא

אוהבת

מירב אליוט

 

שולה, שולתי, שוללה, שולינקה שלי

אין מה להוסיף ולדבר על חודשי הכאב האחרונים הנוראים, הבלתי נסבלים והמיותרים שעברת. לצד שתי בנותייך רחלי ומירב והזאב הפרטי שלך, שהתגלו במלוא גדולתם, אהבתם ואומץ לבם, גם אני ליוויתי אותך ועברתי איתך שוב, בזכרונותיי, את ילדותי, את נעוריי, את השנים בהן היית לי דודה אהובה, אחות גדולה, חברה חכמה ואמא 2. ״אני לא מאמינה שככה זה נגמר״, לחשת באיכילוב בקול חלש, שבור, אחרי שהד״ר הסבירה לך את ממצאי הסי.טי. האחרון. ״רק את תבחרי מה עושים עכשיו״, הוסיפה ואת אכן בחרת. בשכל הטוב בו בורכת הבנת מה משמעותה של בשורה, לא ברחת ממנה ובדרכך המוכרת בחרת בכואב וקצר על פני כואב וארוך.

אלייך הייתי באה לגלות לך את כל סודותיי, משבריי, אהבותיי. הייתי באה להתייעץ, על עיקרון ׳מה את היית עושה במקומי׳ ותמיד אמרת ״אגיד לך מה אני חושבת, אבל בסוף הרי תעשי מה שאת רוצה״. וגם הוספת: ״שמרי נפשך״. אשת סוד היית לי ומה שידעת לקחת איתך היום.

עוד בילדותי היינו יושבות בחדר שלך ושרות בשני קולות את השירים שאספת בשקידה בכתב ידך הנקי, היפה והמסודר למחברות השמורות שלך… שירי מדבר ואבק, שירי קרב ואש, שרנו על סשקה, יאשקה וליושינקה, היו שם גם נטשה והדנייפר, ארץ חמדת אבות, מִשְׁלָטי וחורשת האקליפטוס, ולא ויתרנו אפילו על בך ומוצרט, על דרורה חבקין, שלמה המלך, נחצ׳ה ואלתרמן. את זייפת כהרגלך, ומזל שהייתי שם כדי להחזיר אותך לטון הנכון. והחליל תמיד ליווה אותך בדרכך.

אי אפשר לומר עלייך שהיית הרפתקנית, אבל עצם הקשר בינינו היה הרפתקה בשבילך. ״מאיפה את שולפת את הרעיונות האלה״ היית שואלת. ״רק לשמוע את התוכניות המטורפות שלך זה כמו לצאת למסע הרפתקאות״. אז את קיבלת הרפתקה ואני קיבלתי עצה טובה וכדור הרגעה.

מה שכן, היית בחורה פרקטית. את הפרקטיות שלך שילבת בדאגה בלתי נלאית ליקירייך, במסירות טוטאלית לדרכך, ל׳תפקידך בכוח׳, לחברה, לחבורה, לאַלְטיות. תמיד ידעת איפה ה׳לה׳. חבורת הזמר הייתה מהפינוקים הנדירים שהענקת לעצמך ואין לשכוח את אתגרי הסוּדוֹקוּ עליהם הסתערת מדי צהריים ואף יכולת להם.

וגם ידעת להאכיל אותנו בדיוק לפי השגעונות שלנו. זה אוכל רק פצפוצי אורז מצופים שוקולד וטחינה, זה רוצה על הצלחת רק קצ׳ופ ובמבה ואולי, אבל רק אולי, אחת מהפטריות המוקפצות שלך זאת לועסת עשב עם רוטב טל בוקר, אחותה טורפת ואחת שלא נזכיר את שמה מתחילה עם עוגת הגבינה של אילנה ורק אחר כך מתפנה לאוכל המיוחד שלך שהיא כל כך אוהבת״. ובין לבין, לאט וביסודיות, דאגת שנעבור לבריא.

אפרופו בריאות – איך השווצת בבריאות שלך… ״לא כואב לי כלום״, דאגת ליידע אותנו. ״אין לי שפעת או חום, גם לא כאב ראש, נזלת אולי פעם בעשר שנים״. מסתבר שלא לעולם חוסן, יקירתי.

שולתי, את איתי מהיום בו נולדתי. עברנו הרבה יחד, אהבנו זו את זו. מאוד. עזבת אותנו מהר ואלגנטי ואם יש בכך נחמה – ננוחם. יכולתי לראות איך חברייך מלווים אותך, חרדים לך, תומכים ומושיטים יד, איך הצוות הנדיר ב׳מחלקה הסיעודית׳ פה בקיבוץ נערך לקראתך ועושה שמיניות כדי שתמליצי עליו בגן עדן. ועל כך תודה והערכה להם מכל הלב.

אני רואה איך הזאב שלך מאבד בלעדייך את הצפון, מוצא ומאבד אותו שוב, איך שתי בנותייך האבלות, רחלי ומירב, הופכות בתוך חודשיים לרופאות ועורכות דין מדופלמות, חלומה של כל אם יהודייה. תנוח נפשך שולתי, עכשיו הן מטפלות יופי באבא.

 

לפני כמה ימים הגעתי לחדר שלך ונעצרתי על הסף. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי בה באתי אלייך ולא היית.

דרך צלחה אהובה נדירה שלי. שימתקו רגבייך, שנכונה תהיה מנוחתך ומנגינת החליל תלווך. אשריי שזכיתי ליהנות מזיווך ותבונתך.

אסתי אשכול

 

כתבה עפה בהט

אומר כאן כמה מילים על שולה חברתי הטובה:

היינו באותה הקבוצה בבית אלפא ובבית הספר – בקבוצת “שחף”, עם המורה מאירה הכהן, שקיבלה אותנו ישר כשגמרה את לימודי ההוראה ונעשתה מורה ומחנכת בבית הספר היסודי שלנו.

גדלנו עם הלינה המשותפת המפורסמת, שחווינו אותה כל חיינו, וגם ידענו לחיות את החיים החברתיים כולנו יחד, לפי החיים בקיבוץ של פעם.

אנחנו לומדים, משחקים, משחקים שונים לגמרי מאשר היום הילדים משחקים. חגגנו ימי הולדת, חגגנו חגים בבית הספר, וגם בקיבוץ. ועשינו מה שילדים עושים בלי פלאפונים. בלי טלביזיות ובלי מזגנים – והיה לנו טוב.

כשעברנו למוסד בכיתה ז’, שנקרא פעם: “מוסד חינוכי גלבוע על שם מורדי גטו ורשה”, שהיה בית ספר תיכון עם ניר דוד, מסילות וילדי חוץ. שם הקבוצה שלנו היה “לפיד” וחיינו כל הזמן ביחד, גם בחופשים, ועשינו המון דברים שההורים שלנו לא ידעו בכלל, כמו טיולים. מעט מאוד ביקרנו את הורינו והמשפחות שלנו. היה לנו טוב עם זה. כך זרמו חיינו המשותפים עם הטוב והפחות טוב, והשאר יסופר בתולות התנועה הקיבוצית ותולדות הקמת מדינת ישראח שרק נוצרה.

היחסים הקרובים שלי עם שולה החלו במוסד, כי היינו באותה הקבוצה והיינו יחד במקהלה הבלתי נשכחת, כשבסוף כיתה י”ב עשינו סיום מאוד יפה, כמו שכל הקבוצות עשו.

שרנו במקהלה עם תאודור המחנך שלנו 4 שירים ב-4 קולות ו-6 קנונים. עשינו המון חזרות, נראה לי בלילות, הרבה זמן, כי האירוע הזה היה מאוד רציני. אפילו שרנו את שיר “השושנה”, שנכתב הרבה שנים קודם, במאה הקודמת. חוץ מזה היה גם מופע גדול לפי שיר של ברטולד ברכט: “אורגי השטיחים מקויאן בולאק”. תאודור כתב את המוזיקה ואנחנו שרנו, היו גם רקדנים וזאת הייתה מסיבה רצינית.

שולה היא בחורה רצינית ומיוחדת במינה והתפתחו בינינו יחסים קרובים, בעיקר כששרנו ב”אירוסים”. המון שנים שרנו כאלטיות – שולה, נטע בן-רעי ואנוכי. לדעתי כמעט לא החסרנו הופעות וחזרות אין סופיות.

אני זוכרת ששולה סיפרה לי שיש לה מחברות בהן היא כותבת את כל השירים העבריים שישנם ושרים אותם במדינה. כמובן שידעה את כל המילים והמנגינות.

כשהיינו בי”ב בגדנ”ע – פעם היה דבר כזה – נפגשנו עם בנות משער הגולן ובית זרע, והן לימדו אותנו שירים שונים ועיבודים. שולה כמובן למדה מהר ואחר כך הייתה עושה מקהלות קטנות בכל מיני אירועים בקיבוץ, וגם ניצחה עלינו. שולה תמיד למדה מהר והייתה דייקנית מאוד בשירה.

לשולה היה אופי מיוחד והיא אהבה לעזור למי שיכלה. כך קרה אחרי ניתוח שעברתי ברגלי. כשחזרתי, היא התייצבה אצלי עם נייר ועיפרון ושאלה מה להביא לי לאכול.

שולה שמוכשרת מאוד במוזיקה, בנגינה ובשירה. שולה שיודעת לבשל טוב, כי עבדה ובישלה בדיאטה במטבח הרבה שנים לאנשים נזקקים. ועכשיו זאב נהנה מהאוכל שלה. שולה שיודעת לרקום תחרה. שולה לא אוהבת לטייל, אבל מידי פעם יצאה לטיולים כדי להיות עם כולם. שולה וזאב שאיבדו את בנם דור לפני כ-16 שנים ממחלה קשה.

כך שהיה לנו הרבה משותף ואפשר לכתוב הרבה זכרונות. אבל שולה תיזכר אצלי במיוחד עם אופייה הטוב והאוהד, עם המשפחה שטיפחה ואהבה – רחלי, מירב ודור, שכבר איננו, וכל הנכדים. והכי חשוב הוא זאב – שדאגה לו כל הזמן.

היי ברוכה בחייך ובמותך, אישה נהדרת, לא אוכל לשכוח אותך לעולם. פשוט אהבתי אותך, כחברה וידידה.

נוחי בשלום.

עפרה בהט

 

כתבה תמר פז

שולה חברתי ובת כיתתי הנפלאה והנהדרת. איך אני יכולה לדבר עלייך בלשון עבר. הלא רק לא מזמן נפגשנו על המדרכות, במחסן הבגדים, ובימי הולדת שמונים לקבוצת “שחף”.

אני זוכרת מילדות משותפת, כשהיינו באים אלייך לאסוף את התמרים ליד ביתך. הורייך היו חיים וחיה, אבא שלך היה כולו שקוע בעבודתו, כמגדל זני ירקות. ואימא חיה הייתה אישה נהדרת, שטיפלה בכל ליבה בך ובאחייך הגדולים – נירה ושלמה ז”ל.

נפגשנו עוד בשנת 1975, בחנוכה, נר שמיני, בבית חולים “העמק”, כאשר אני ילדתי את אורה, ואת ילדת את מירב.

שנים עבדת בתור מטפלת, וטיפלת בבני יפתח, בגן “נרקיס”, במסירות רבה.

החיים לא הקלו עלייך, בנך דור ז”ל נפטר ביסורים קשים. אבל את עמדת כמו קיר ברזל, ובחרת בחיים.

כל חייך אהבת מוזיקה ושירים. החל מהמוסד, שבו, בקבוצת “לפיד”, כל שיחת קבוצה שבועית נפתחה ב”שולה מלמדת שיר חדש”, ממחברת השירים שלה. ונמשך במקהלת האירוסים שהשתתפת בה מיום הקמתה עד כמעט הסוף המר.

לזאב, רחלי, ומירב, וכל הנכדים, אני שולחת תנחומים ממני, ומכול משפחתי.

תמר פז לבית זנתי

 

כתבה נטע בן רעי

שולה של האירוסים,

התחלנו דרך משותפת לפני 45 שנים, שתינו אחרי חינוך מוזיקלי לאורך הילדות ושירה במקהלה. ומאז 1977 שרות ביחד, שלוש אלטיות – שולה, עפרה ונטע. אז קמה להקת הזמר, על טהרת הבית אלפים ובהמשך ניתן לה השם “אירוסים”. נולדה ממש משפחה, חבר’ה שאוהבים לשיר וגם את כל מה שנוצר מסביב, הווי, הומור, וחוויות משותפות, אבל תמיד הייתה אחת, יותר מוזיקלית, יותר דייקנית ובעיקר זאת שזוכרת הכול – שולה שלנו.

יושבת ליד עוזי המנצח, שנכבש מייד בתכונותיה וגם מאוד קשוב ליתרונותיה.

ואנחנו, שלושת האלטיות, הפכנו למושג, בעיקר בהומור של הלהקה, אבל גם בהערכה המוזיקלית, בביצוע עיבודים יותר קשים ומאתגרים.

זוכרת לך באהבה גדולה את כל החיזוקים שבאו לי מצידי השמאלי, שם תמיד ישבת ודייקת כל רגע.

הערצתי את צניעותך ודרכך המיוחדת בהשתלבות עם כל ה”אירוסים”, ולכן לא ברור לי, איך ממשיכים לשיר בלעדייך.

לנו “האירוסים” שולה תחסר כל כך, ונראה שתמיד כשנשיר, נזכור אותה באהבה גדולה.

נטע בן-רעי

 

כתבה יונת יהלום

כמו כל האימהות של קבוצת רותם, שולה הייתה גם קצת אימא שלי. נפגשנו בהשכבות, באירועים של הקבוצה, על המדרכות ובשיעורי חלילית. אבל שולה הייתה גם שכנה שלי זמן לא מבוטל.

אהבתי את התותים האדומים, שנפלו על סף ביתה, אך היא כעסה על הלכלוך שהם משאירים אחריהם. לצערי, ליקוטיי וליקוטי ילדיי, לא עמדו בקצב הנשירה וההכתמה של התותים, ושולה נהגה לטאטא אותם השכם וערב, כל שנה במשך שבועיים.

גם היום התותים מקשטים את סף ביתם של שולה וזאב: אדומים, מבריקים ומתוקים כתמיד. הנה עוד משהו קטן, ששולה כבר לא תצטרך לדאוג לו….

הסיפור הזה על התותים, תמיד מייצג עבורי את אישיותה המגוונת. שולה גדלה בקיבוץ של השומר הצעיר, חונכה על אהבת הטיולים, השמש, היזע והקשיחות. למרות ההסללה, היא ידעה לבחור אחרת. היא אהבה את הקיבוץ, אבל לא את כל מה שהוא מייצג. וכך, בשקט-בשקט, הצביעה ברגליים. היא נשמרה מקרני השמש, לא טיפחה את גינתה, וגם לא חיפשה הרים לטפס עליהם.

שולה הייתה אימא וחברה מסוג אחר.

היא הייתה רגועה, שקטה ושלמה עם עצמה.

היא אהבה להכין אוכל מיוחד, כזה שכולם אהבו. היא הייתה מוכשרת בעמלנותה, באומנותה ובמוסיקה שהפיקה מגרונה, מחלילה ומתלמידיה.

שולה עשתה בדרך-כלל את מה שנהוג או צריך, והתאימה עצמה לגבולות המקובלים.

אבל היא ידעה גם למצוא או להמציא את החופש בתוך הגבולות האלה. היו לה בחירות אמיצות, שונות ואינדיבידואליות, שאפשרו לה לברוא עולם אישי רק לה ולמשפחתה.

תא מיניאטורי של אהבה, בתוך עולם יצרני ומשקשק.

מתוך השקט הזה היא יכלה גם לאגור כוחות אל מול אתגרי החיים, שבאו והלכו ללא הרף, “עוד זה מדבר, וזה בא….” .

שולה הכילה את הקרובים לה, את התסכולים, את המוסכמות החברתיות ואת האתגרים שהקיבוץ והחיים זימנו לה.

למרות-זאת, היא לא קיבלה כל גורל כגזירה, ומצאה את דרכה הגמישה בין המהמורות שבדרך.

היא בחרה את המלחמות שלה בפינצטה, וידעה בדיוק כמה אנרגיה להקדיש לכל מצב.

עם השנים, שולה נאלצה למצוא בתוכה גם מעט קשיחות, אסרטיביות ואת הכוח להמשיך. גם כשהשמים נפלו.

אבל אז, ההכלה הפכה כבדה יותר.

וכשנושאים בלב טונות של חומר אפור, בסוף האור מתקשה לחדור.

הייתה גם נחת פה-ושם, היו משפחה וחברים.

הייתה יצירה, הייתה תכלית.

אבל המשקולות רק הלכו והתקבצו, הכבידו והקשו על התנועה.

שולה אהבה את החיים, ושימרה אותם עד כמה שיכלה. עם מודעות גבוהה לאורח-חיים בריא, עיסוקים רבים והוקרת הטוב.

אבל הטבע בסוף קרא לה לחזור אליו. לחזור לאדמה למרגלות הגלבוע,

שהייתה מולדתה מאז ומעולם.

נוחי על משכבך בשלום,

יונת יהלום

בת כיתה של מירב.

 

כתב עוזי אסנר

קטונתי במובן מסוים כי באמת הכרתי את שולה בשנת 1994 והודיתי לה מהרגע הראשון על האמון שנתנה בי.

זה לא היה פשוט לבוא ללהקה מגובשת עם אישה כל כך דעתנית ויודעת.

ואז בעצם הפכתי את זה לסוג של “חוק”, שאם שולה אוהבת את מה שאני עושה, אז זה כנראה טוב. שולה לא תמיד אהב את כל מה שאני עושה. אבל היא הייתה דואגת לומר את זה, לומר מה היא לא אוהבת. הייתי משתפר ומקבל ממנה את החיזוק שלמרות שהיא לא אהבה, בסוף היא התחברה.

למעשה, היא הייתה הסמן שלי באירוסים (קשה לי להגיד “הייתה”).

התחושה הזאת, כשאתה בא ללהקה והיא נמצאת שם, זה נותן ביטחון, כמוזיקאי שבא מבחוץ, למשהו מגובש ומאוד מאוד משפחתי.

אני אראה לנגד עיניי לאורך כל מה שאמשיך לזכור, את הרגע הזה שבאתי אליה דווקא עכשיו. כשפתחתי את הדלת בחשש, יחד עם אשתי, והתגובה הראשונה שלה הייתה: “הו-הו-הו”. זאת הייתה קבלת הפנים.

החיוך על פניה…

הסבל ניכר בהמשך השיחה, אבל ברגע הראשון הייתה לך תחושה שהיא פה בשביל לשמוח שבאת! איזה יופי שבאת לבקר.

ואז היא אמרה – “זהו, זה הסוף”.

ואז אתה לא יודע מה להגיד. מה אגיד – “נתראה בשבוע הבא?”, או: “לא זה לא הסוף?”. הרי זו שולה ואם היא אומרת משהו, היא יודעת מה שהיא אומרת והיא מתכוונת למה שהיא אומרת.

ועדיין שאבתי ממנה כוחות ועידוד, ואמרתי: “איזו דרך להתמודד, איזו יכולת, איזה יופי”. כמה שהיא הייתה יפה למרות מה שעבר עליה. וראינו את הסבל, ראינו את ההשלמה. וזה בעצם סיכם לי את כל מה ששולה בשבילי – אמונה, כוח, התמדה, רצינות, המון אהבה, ולתת המון ביטחון גם כשאתה לא בצד הנכון.

שולה בשבילי זה האירוסים, והאירוסים זה שולה, ואני בטוח שהאירוסים יכבדו ויקבלו את מה שאני אומר – שולה זה האירוסים.

עוזי אסנר (המנצח של האירוסים).