נולדה ב – 26.12.1925

נפטרה ב – 13.2.2013

בת ליוסף ופפי מאיר

הייתה נשואה לאיציק גנז

אמם של ענת מאור,

יפתח, יואב ויובל.

אימא יקרה –
הגיעה העת להיפרד. בכאב גדול – הרי היית הכי אימא שבעולם. ובהקלה – שהכאב והסבל שלך לא היו ממושכים ונפרדת מילדייך ונכדייך כשדעתך צלולה ובחיוך. כך אזכור אותך תמיד.
קצת תולדות על אימא – נולדה ב-1925, יחד עם אחותה התאומה רוחל’ה ולאח בוגר אורי. הוריה הגיעו לישראל כציונים בסוף העלייה השלישית. שניהם היו רופאים, אך רק אביה עסק במקצועו.
הרבה סיפורים סיפרה לנו אימא על ילדותה ובגרותה. החל מהשובבות של גיל הילדות, החוויות מתנועת הנוער “מחנות העולים”, תקופת ההכשרה ואחר-כך בבית-אלפא. אימא אהבה חיים פשוטים, הייתה אישה בלי פוזות, ישרה, אמיתית, תמימה ורגישה. אימא רצתה משפחה מלוכדת ומצאה זאת כאשר קשרה את נפשה וחייה עם אבא.
המשפחה הייתה אצלם מעל הכול. אנחנו ארבעה אחים, ולכל אחד מאתנו הם ידעו לתת את ההרגשה שהוא בן יחיד. כל נכד קיבל את תשומת הלב כמו נכד יחיד.
אימא הצטיינה בכל מה שנגעו בו ידיה: אהבת המתמטיקה – אהבה ללמד ולהכין לבגרות דווקא את המתקשים; סריגה, רקמה, עבודות יד, בישול, אפיה. הייתה לה הגינה הכי יפה. אימא אהבה את ההצטיינות והיסודיות.
אחרי מות אבא, ואחרי שנים של התמודדות עם מחלת הסכרת, עברה אימא לבית הסיעודי. גם שם לא ויתרה על המאבק שלה לעצמאות ודעתנות – הצליחה להגיע ל”דירונית” כשמסביבה חלק מעבודותיה היפות, בנתה לעצמה פינה חמה בשבילה ובשבילנו, ילדיה ונכדיה. גם בסוף ימיה הייתה אימא “פרח יפה”, עם עיניים כחולות ומחייכות. אימא – יהיה לי קשה בלעדייך, והרי יש עוד המון דברים שאני צריכה לשאול אותך.
אהבה ונשיקות,.
מבתך ענת

אימא תרשומת של זיכרונות :
גנון – כמעט מנוחת צהריים, אני מתגנב לגן שולה על פי סימן מוסכם ומקבל תוספות יקרות המציאות: כף שמן דגים לבריאות וכפית סוכר לאהבה.
שבת חורפית של ינואר – מוקדם בבוקר, מגפיים על הרגליים, דליים בידיים, ראשונים לפני כולם, אנו מלקטים את כל הפטריות שזה עתה צצו אחרי הגשם.
שבת של מרץ – מנוחת צהריים? מה פתאום! אימא שולה מובילה אותנו לצפות בשרקרקים בשיא עונת הקינון שלהם בקיר אבן הגיר במורדות הגלבוע.
שבת אביבית – אפשר לנוח? לא!!! אירוע נדיר בברכות הדגים: שלושה פלמינגו הגיעו מאי-שם. משקפות חובה ואנו בעקבותיהם.
הלילה ירד – אפשר ללכת לישון? עוד לא … עונת התחמיץ החלה. מכורבלים במעילים, אימא מובילה אותנו לעמדת התצפית על הסילו שליד הרפת, לחזות בעבודת הקודש של החקלאים.
אפשר כבר לשכב לישון? עוד לא! “רק עוד רגע בן, רק עוד סיפור אחד”, על מה עכשיו אימא? על האבנים שזרקו עליכם בטיול בוואדי קלט? על איך שסידרתם את הבריטים והתחמקתם מהמעצר? על תאונת האופנוע כשאת יושבת מאחור ומאז את שונאת אופנועים? על ריב האגרופים שחווית ומאז את לא מוכנה לצפות בספורט האגרוף? על מפגשו של סבא ד”ר יוסף מאיר עם אבו ג’ילדה – ראש כנופיית השודדים?
את יודעת אימא, ספרי על מה שאת רוצה, אני כבר מכיר ממילא את כולם. אך כשאת מספרת זה כאילו שאני שומע אותו לראשונה. אימא יקרה – על כל הטוב ואהבה שהענקת לנו: אהבת הטבע, אהבת האדם, הנתינה ללא גבולות ומעל הכול אהבת המשפחה . את עיצבת את ילדותנו ואת חיינו הבוגרים, אנו בני מזל שזכינו לאימא כמוך, את עמוק בתוכנו וזכרך לעד אתנו.
יפתח

סבתא שלנו
היית לנו סבתא מיוחדת במינה, יקרה ואהובה. אהבתי אלייך הייתה אהבת אמת. אהבת בת. פנייך המאירות לבואי, לבואנו. נפשך שהשתוקקה לשיחה על ספר שקראת, מילותייך שתמיד קידמו את פנינו: “כמה טוב שבאתם, בדיוק, ממש ברגע זה אני חושבת… רוצה…”
פעם היית סבתא של ארוחות ערב משפחתיות. כולנו היינו מתאספים בכל שבת בביתכם, ואת היית טורחת ללא לאות על המאכלים. בימים שבהם המטבח הביתי עוד היה קטן וצפוף, אצלך הוא היה מקום של בישולים: הרבה שום, לפעמים עם פטריות, לעיתים עם חצילים. עלי גפן ממולאים. עוף בתנור (כן, עכשיו כבר אפשר לגלות שהצלחת לעשות ארוחות פאר מחתיכות עוף מכובס, שאספת אחת ועוד אחת ממנות העוף שחולקו בחדר האוכל במשך השבוע).
בשעה מסוימת, כשהקטנים כבר התעייפו וגילו סימנים ראשונים של מריבות, היית נועלת את נעלי הספורט שלך, לוקחת פנס, ויאללה, כולם אחרייך לראות כוכבים, ולשמוע את סיפורייך. במשך השנים היית לנו סבתא של תפירות ותיקונים. לעצמך תפרת אין ספור מכנסיים וחולצות, לילדים ולנכדים סרגת סוודרים. תפרת וטרחת על תחפושות לפורים. כל נכד ידע שיכול לבקש כל תחפושת שיחפוץ וסבתא כבר תתפור. כל בגד שנקרע, הוטלא ביצירתיות ונשזרו בו חוטי פרחים ועננים.
היית לנו סבתא של שטיחים ובובות. בתחילה בובות היפו ענקיות, ובהמשך קטנו המודלים, מחוסר מקום על המדפים. אבל יותר מכל היית סבתא של סיפורים…
אהבת לספר על ימי ילדותך בתל-אביב הקטנה, על מסעותייך בתנועה, עם אחותך התאומה. אבן הוזכרה, ומיד קולח לו סיפור על אבנים שנזרקו עלייך בטיול. על נחש דובר, ואת כבר מפליגה בסיפור על נחשים בחדר אוכל של חברת ילדים. מישהו מזכיר גשם ואנחנו מאזינים בפעם המי-יודע-כמה… על השיטפון שפקד אתכם בטיול מדברי. ישנם סיפורים שהפכו כבר למיתוס במשפחה, וביום הולדתך האחרון, שרו לך הנכדים את השיר “סבתא–סיפור”. סבתא יקרה, אהבנו אותך מאד. נוחי על משכבך. סבא בוודאי חיכה לך כבר מאד. הספקתי לבקש אותך גם, שאם את ניבי שלנו תפגשי, תני לה חיבוק גדול מכולנו, ותזכירי לה כמה אנחנו אוהבים.
באהבה רבה, שושנה

אימא,
לא זכורה לי אמרה, מחשבה רעה או קנטרנית שלך על אדם – וזכרוני טוב הוא. תודה על כל מה שהענקת לי, למשפחתנו ולסביבתנו, ערכים ודרך חיים פשוטה, טובה וישרה. המאפיין את כל חייך היה תום לב וכוונות טובות – שהצלחת לממשן הרבה.
זכיתי אישית להיות אתך הרבה בשנים האחרונות ובבית הסיעודי. תודה רבה לך על הזכות הגדולה והעונג הרב שהיה לי. מה שנראה מבחוץ כעזרה שלי אליך, היה הפוך הרבה יותר – תודה רבה לך על כך. המון תודה לכל צוות הבית הסיעודי ולכל התומכים בנזקקים בבית-אלפא – בשם אימא והמשפחה. ותודה רבה גם לכל הבאים ללוויה אימא,
היי שלום יואב

נפרדים מסבתא מה זה אומר בכלל, להיפרד מסבתא? להיפרד מסבתא זה בעצם להיפרד מהמון דברים. זה להיפרד מחיוך גדול, להיפרד מחיוך ענק, מעיניים בהירות ושיער צוחק, מקול קטן-גדול, מרגליי איילה דקיקות מתרוצצות. להיפרד מבובות אין סוף, מתחפושות פורים, מסוודרים צמריריים, מתמונות טוויות-טוויות. להיפרד מהספרים הכי טובים, מנשיקות דקות על העורף ומכיף כף.
להיפרד מסבתא זה להיפרד מעדכוני הפייסבוק המשפחתי שהיא החזיקה בראש – מה עושה שיא ומה עושה גל, באיזה יבשת איתמר ומתי תום מסיים קורס מ”כים.
להיפרד מסבתא זה להיפרד מגזע של עץ שעוד ועוד ענפים שלו פורשים כנפיים והם האנשים הכי יפים והכי הגונים והכי טובים שאני מכיר, ולא קשה לנחש שזה הרבה בזכותה. כשנפרדתי מסבתא היא אמרה שהיא מתנצלת אבל היא לא חושבת שהיא תוכל לסיים את השטיח שביקשתי ממנה ליום ההולדת. סבתא, נתת לנו כבר כל כך הרבה דברים שלכולנו יש מיטות צפופות וקירות צבעוניים ומדפים עמוסים וארונות מתפקעים ולא יחסר לנו דבר יותר לעולם.
להיפרד מסבתא זה להיפרד מסיפורים בצבע ובשחור-לבן. להיפרד מארץ-ישראל אחת ומתל-אביב אחת ומשדות זרועים ומניבים, מבית-אלפא ועד נהלל, מהבריטים ומהערבים ומאגדות שהיו ועודן וכאלה שלא היו מעולם. להיפרד משמיכה על דשא ריחני ומהתבוננות בטביעות האצבע של הירח דרך המשקפת הישנה של סבא.
להיפרד מסבתא זה הרי גם פעם אחרונה להיפרד מסבא. אבל אולי יותר מכל הדברים, מה שהכי מיוחד בלהיפרד מסבתא הוא שלמרות חלוף העונות, למרות עול השנים, למרות הגזעים והענפים שאבדו בדרך, סחופים ברוח, מרחפים בין קרני השמש, אנחנו נפרדים מאותה הסבתא בדיוק – מושיטה יד כנה לקבל את פנינו, דבר מתיקה בצלוחית, בפה ובלב, העוצמה הבלתי נראית אך הנוכחת תמיד, האמת הלא מתפשרת, של גיבורת כל הסיפורים כולם.
נכדך, בר

לצוות הבית הסיעודי, גם בעזרת מילון עברי-עברי פתוח, לא נוכל למצוא מספיק מילים להודות לכם על הטיפול המסור והיחס החם שהענקתם לאמנו וסבתנו בשנים האחרונות. שנים מלאות אתגרים אלו, המרכיבות את שלהי חייהם של הוותיקים היקרים לנו כל כך, והעבודה שלכם איתם יום-יום, הרי היא מאתגרת ומורכבת לא פחות.