נולדה ב-15.03.1911

נפטרה ב-18.04.2007

בת יעקב ולאה רוזנבאום

הייתה נשואה לפישל טוכמן

אמם של אביק טמיר,

איקי טוכמן ולאה’לה (נחום).

שושנה בת יעקב ולאה רוזנבאום התייתמה מאביה בגיל צעיר והוא בגיל 38. אימה פרנסה את המשפחה מחנות מכולת. הייתה זו פעם שנייה שהתאלמנה. הם חיו בעיירה קטנה קוסוב פודלסקי, ליד טרבלינקה. שושנה הייתה הקטנה בין אחיותיה – היו שני בנים ושלוש בנות. הבנות נסעו ללמוד בוורשה, שושנה נשארה בבית והצטרפה לשומר- הצעיר.
כשהייתה בשומר הצעיר נהגו לטייל ולעשות פיקניקים לאורך פסי הרכבת לטרבלינקה, מבלי לדעת שזאת תהייה דרכם האחרונה של יקיריהם. שושנה הייתה מדריכה, ואחר כך ראש קן, ולכן נדחתה עלייתה לארץ. לבסוף נסעה להכשרה בביאלסטוק כדי לקבל סרטיפיקט. כדי לאסוף כסף לנסיעה עבדה ברקמה, ונתנה שיעורי עזר.
בשנת 1934 הגיעה לארץ עם הכשרת קיבוץ פלנטי, ראשית לרחובות ואחר כך לרמת יוחנן. לשם הגיע גם בחיר ליבה פישל ויחד עברו לבית אלפא עם הטרנספר. ברמת יוחנן עבדה כמחסנאית וכמטפלת ילדים. שם נולד הבן הבכור אביק. היא מילאה תפקידים שונים בקיבוץ: מרכזת מטבח, מחסנאית בגדים, ועדת חינוך, ועדת צריכה,. אחרי 20 שנות עבודה בחינוך, עברה למטבח ילדים, ולבסוף לדואר.
כל השנים חיפשה אינפורמציה על גורל משפחתה, עד ששמעה על סופם המר.

כתב איקי:
תמונות מחיי המשפחה אימא, כאן הסתיימה תקופת חיים ארוכה, ןמכאן מתחילה תקופה של געגועים לחיים של פעם, לתקופת החליל ן”מעל המגדל סביב אשקיפה” לזמנים של שירה משפחתית בכל הזדמנות, לארוחות ארבע, לפתירת תשבצים. זה היה הזמן שלך לספר לנו, הילדים, מה חדש, וממי קיבלתם מכתבים לאחרונה, ביידיש וברוסית. היית מתרגמת לנו אותם מילה במילה. אצלך זאת הייתה התרגשות גדולה, חידוש הקשר עם העבר, עם בני עירך. כל משפחתך הושמדה במלחמה, ואת נשארת יחידה מכולם. היה לך צורך לאחד ולשמור בכל מחיר קשרים עם בני עירך ומשפחתו של אבא. בכל הזמנות הראית לנו תמונות של חברים מההכשרה, מבני העיר, והיה לך חשוב לשתף אותנו, אך לך תזכור מי הוא מי…
אימא , התמזל מזלך ורוב חייך היית מוקפת באהבה גדולה מצד ילדייך, ולאחר מכן נכדייך ונינייך. הייתה לך מחברת שירים , מיוחדת וישנה, עטופה בבד יוטה, שכל שירי הילדות שלנו היו כתובים שם. הרבה שירים, שנדמה לי, שרק את הכרת. מין שירי מטפלת כאלה. כל לילה בבית הילדים היית שרה לנו שירים עד שנירדם, וכך בגנים בהם עבדת. השירים האלה מתנגנים בראשי גם עכשיו. זוכר אני, שבנסיעתך הראשונה לארצות הברית הפלגת באנייה , וסיפרת לי בהתרגשות, שזכית במקום ראשון בתחרות שירה, שנערכה בה. היית קשורה לחיי הקיבוץ ולהוויה הקיבוצית. השתתפת בכל שיחות הקיבוץ, מעורה בכל הקורה. עבדת שנים רבות בדואר, מקום שמאוד אהבת, והמשכת בעבודה זו עד גיל 90.
לא כל חייך עברו בשירה. באמצע החיים, כאשר אבא חלה , נתת לו את כולך, את רוב זמנך ומרצך. גם כאשר חלית לפעמים, לא נחת לרגע, שמא יפגע הדבר באבא. אין מילים לתאר את מסירותך לאבא ולכל המשפחה. מסכת חייך התמשכה על פני 98 שנים, דרך ארוכה של שירה, שמחות ועצב.
כאן אנו נפרדים ממך, אימא, נוחי בשלום על משכבך, הושיטי יד לאבא השוכב כאן לצידך.

מדברי רונית טמיר:
אחרי כל השנים האלה, שהדאגה לשלומנו מילאה את עולמך, העובדה שהלכת כל כך סמוך ליום השואה מתבקשת מאליה. בשנתיים האחרונות, בניסיוני לקרוא לך חזרה, להאיר את הכרתך, דיברתי על בני משפחתך, אותם איבדת שם במאפליה. על אידה ועל פרל אחיותיך, על אימך לאה…
אישה נולדה חיה ומתה. על ציר קוסוב (פולין) – רמת יוחנן – בית-אלפא- ישראל. כשסבא מת חשבתי שמשקל המתים כבד, שהם מושכים אותך, קוראים לך לבוא. רק אתמול נענית לקריאה, נכנעת, הרפית. התרצית… סבתא שלי תם ונשלם!