נולד ב – 10.11.1923

נפטר ב – 28.11.2012

היה נשוי ללאה הלביץ

אב לתמר פריש, אמנון,
ניצה מנו ונורית קרן

לזכרו של אבא כתב אמנון
אבא יהושע, או שייקה בפי כל.
אבא היה אדם מיוחד בכל המובנים, הקרין חום ואהבה לסביבתו, תמיד היה מוכן לתמוך ולעזור ללא תנאי. ואכן כל הסובבים הגיבו בהתאם ואהבו אותו. אבא היה אהוד וחבר אמת של כולם. אבא היה איש המעשים, אשר כל ימי חייו בנה, חי ופעל בצנעה, ועל-פי הכרתו. בגיל צעיר עשה אבא החלטה אידיאולוגית ופעל לאורה כל חייו.
אבא נולד בתחילת שנות העשרים בחאן בחדרה. הוריו היו ציונים אשר עלו לארץ מאוקראינה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והפרעות ביהודים שבאו בסופה. אביו היה עגלון ונגר, שהתמחה בבניית עגלות. לאבא שלושה אחים: צביה ז”ל, ינה ופנינה.
אבא גדל במושבה חדרה בתקופת המנדט, כילד ניצל בפרעות 1929 בחיפה התחתית, בעת ביקור משפחתי. אבא למד בבית-חינוך לילדי עובדים ובהמשך נשלח ללמוד מַסְגֵרוּת בבית-הספר הטכני שליד הטכניון. בתקופה זו חי עם סבתו בחיפה. חדרה הייתה עדיין מושבה אשר בה חנו קיבוצים לפני עלייתם על הקרקע והם אלה אשר גייסו את הילדים והנוער לתנועת שומר הצעיר.
מגיל עשר היה אבא חבר בתנועה. בגיל 17 הפסיק את לימודיו, חזר לחדרה, והיה לראש הקן בחדרה. מהפך זה היה קשה להוריו כאנשים מאמינים, אשר דרך התנועה והקיבוץ הייתה מנוגדת להשקפת עולמם. בתקופה זו הכיר את אימא, שהגיעה עם משפחתה מירושלים והצטרפה לתנועה. הקבוצה החדרתית חברה לקבוצה תל- אביב וביחד הקימו את “גדוד השדה”
באמצע שנות הארבעים עבר אבא עם חלק מגדוד השדה כהשלמה לקיבוץ בית-אלפא. הם חיו בתנאים קשים, פעלו וחברו לבני הקיבוץ. מהר מאד התגלו מסירותו, אחריותו וכישרונו המקצועי. אבא השתלב בכל התחומים של חיי הקיבוץ. צמח והתפתח כמסגר אומן והיה חלק מאלו שבנו את הקיבוץ. רבים מהמבנים, הסככות, העגלות והציוד בקיבוץ ובענפי המשק השונים, נעשו על ידו, חותם עבודתו נראה בכל פינה. אבא גם נודע כאורז מיומן של תיבות הפרי לייצוא. כל ימי חייו, כל עוד יכול, היה אבא אדם עובד, יוצר, ומעורב בחיי הקיבוץ.
אבא עסק ואהב ספורט. היה כדורגלן לפני קום המדינה, ליווה וניהל את קבוצות הכדורסל (בחדרה ובבית אלפא) שהגיעו להישגים יפים, הנחיל לנו את האהדה להפועל תל-אביב, ובעיקר השתתף בהתלהבות בספורט העממי לסוגיו, אהב לעשות זאת אתנו ועם הנכדים.
במהלך שנות הארבעים הגיעה אימא לביקור בבית-אלפא וקשרה את גורלה עם אבא. היה ברור לה שהחיים עם אבא כוללים את הקיבוץ. החתונה נערכה בשנת 1947 וכמנהג אותם ימים הייתה מאוד צנועה, עם המשפחה הקרובה, והתקיימה בבית העירייה בתל-אביב.
אבא, יחד עם אימא הקמתם ובניתם קן משפחתי ובית חם. יצרתם משפחה תומכת, מעורבת, ובעיקר מלאת שמחה, אהבה, ונתינה ללא גבולות. יחד עם אימא דאגתם לשמור על קשרים חמים עם המעגל הרחב של המשפחה הענפה בכל הארץ. גם להם עזרת ככל יכולתך וללא חשבון. יחד עם אימא הבאתם את הוריה לבית-אלפא וטיפלתם בהם במסירות, כך שיכלו לסיים את חייהם הסוערים בשלווה, בכבוד ובאהבה.
וכך, עם השנים, נולדו לכם ארבעת הילדים – אמנון, תמר, ניצה ונורית. אבא, היית שלם עם הלינה המשותפת ומסגרות החינוך בקיבוץ. ליווית אותנו בכל שלב, באהבה ובמעורבות ללא גבולות. תמיד תמכת בנו והיה מאושר בכל מה שעבר על כל אחד מאתנו, בכל מקום בו בחרנו לחיות. היית החבר הכי טוב שלנו. אתו יכולנו לשוחח ולהתייעץ על הכול. היית כל-כך אהוב על כולנו. בהמשך הגיעו למשפחה בני הזוג – עירית, אילן, אלי ודורון.
המשפחה גדלה והתרחבה בנכדים: קרן, אפרת, ירון, רותם, הילה, שגיא, עדי, אביטל, איתי, חן, רע, דורין, גוני ועמית. ולימים נוספו למשפחה גם בני זוגם של הנכדים: ירון, ניר, ברק, רוני, החברים והחברות. ונולדו הנינים: יונתן, נוגה, גלי, רותם, ענבר, אופיר, מאיה ויוחאי. ראית כיצד משאלת ליבך לבניית משפחה חמה ורחבה מתמלאת, והכול בשמחה ובאהבה. במקביל ראית כיצד הקיבוץ גדל ומתבסס, אולם בשנים האחרונות דאגת מאד למצבו וכיוון התפתחותו.
אבא, הגורל היכה בך במהלך 20 השנים האחרונות בהן תקפה אותך המחלה. אתה, כאדם עובד ויוצר, איבדת לאט לאט את יכולות העשייה, העצמאות והדיבור. אתה ואימא נאבקתם והתמודדתם בגבורה ועשיתם הכול על-מנת לשמור על איכות חייכם ואושרכם.
את השנים האחרונות העברת בבית הסיעודי, בו קיבלת טיפול מסור ומכובד מצוות העובדים החם והתומך בבית- אלפא, לו אנו מודים מקרב לב. שוב אפשר היה לראות עד כמה חזק היית – לא ויתרת. גם כאן שום דבר לא יכול היה לנתק את הקשר האמיץ שהיה בינך לבין אימא. במצבים הכי קשים אי-אפשר היה להפריד בניכם, עד פטירתה של אימא, ואתה לא מוותר ממשיך במאבק לחיים בעקשנות. עכשיו תם המאבק. אתה מובא היום למנוחה ושלווה על-ידי אוהביך, יקיריך ומוקיריך. אבא, נזכור אותך כאדם אמיץ ולוחם, אדם טוב-לב, חם, אוהב, נותן ובונה, אהוב על כולם ובעיקר על משפחתו. אנחנו מבטיחים לך אבא, להמשיך ולשמור על ערכי החיים אותם הנחלת לנו ביחד עם אימא. נזכור אותך כולנו, כל המשפחה הגדולה שלך, ונמשיך לאהוב אותך בכל ליבנו.
נוח על משכבך בשלום! באהבה ענקית,
שלך – ילדיך: אמנון, תמר, ניצה, נורית ומשפחותיהם.

כתבה ניצה:
אבא שלנו האהוב, האבא והסבא שכל כך אהבנו, ילדיך, נכדיך, ניניך וגם האנשים שסביבך. היית בשבילנו מקור של חום, אהבה, טוב, וחמלה, מקור של המון נתינה, השפעתך על דרך חיינו הייתה משמעותית ביותר. אנחנו והבית הסיעודי עשינו ככל יכולתנו לתת לך חיים של כבוד ואהבה במצבך.
זכית לחיות ולגדל את ילדיי לידך וליד אימא , כל נכדיך זכו לטיולים אתך על ההר, ברפתות ובלולים, לחפש אתך נמיות ליד הלול ועוד, את עוצמת אהבתנו אליך הצלחנו להעביר גם לילדינו, נכדיך.
כשהלכתי על מדרכות הקיבוץ, אנשים מכל הגילאים נהגו לעצור אותי כדי לשאול מה שלומך ואיך אתה מרגיש, וישר גם הוסיפו עד כמה היית אדם טוב, וציינו שתמיד עזרת, תמכת, היית בעל מקצוע מעולה, עובד בלי סוף ובלי חשבון למען הכלל, והכול תמיד עם החיוך האופייני לך כל כך. בצניעותך, באהבתך, בחום, בנתינה, ובשקט שלך הייתה לך נגיעה והשפעה על אנשים רבים.
אבא, תמונה אחת שבה וחוזרת בראשי, איך בילדותי היית לוקח אותי לישון בבית הילדים, ואני כל הדרך מהחדר (הבית שלכם) עד לבית הילדים, הייתי “משגעת” אותך, משתוללת, מציקה לך, ממש מאמללת אותך, ואתה היית מבקש בשקט: “די ניצה , מספיק ניצה”, ואני בשלי. לדרך הזו קראת “דרך הייסורים”, וגם אותה קיבלת בסבלנות ובאהבה. כמה אורך-רוח גילית לשובבות שלי ולהיותי “פרא אדם”.
אני מקווה שבשנים שסעדנו את אימא ואותך הצלחנו לגרום לחייכם להיות יותר טובים, נוחים ומכבדים. עשינו זאת מכל הלב, באהבה לאין קץ, מפני שכל כך אהבנו אותך. אוהבים אותך מאוד, ילדיך ובני משפחתם: אמנון ועירית, תמר ואילן, ניצה ואלי, נורית ודורון, וכמובן 14 נכדיך ושמונת הנינים.
תודה לעובדי הבית הסיעודי על הטיפול, הדאגה והמסירות לאבא ולאימא שחיו בו בכבוד, אהבה, חום ועניין. אנחנו הילדים ידענו שההורים נמצאים במקום הטוב ביותר בשבילם במצבם. אין מילים בפינו לעובדים המסורים העושים מלאכת קודש, הייתם לנו כמשפחה. תודה לקיבוץ שמצליח להחזיק את המקום הזה בכבוד גדול, גם תוך כדי כל השינויים וההפרטות שהוא עובר בשנים האחרונות. אנשינו, שהיו, נמצאים בו, ושיהיו בו בעתיד, ראויים לכך. תודה על הכול.
אמנון, תמר, ניצה, ונורית

כתב נתן שחם:
במותו שב שייקה לעצמו. בלכתו לעולמו החזיר אלינו את האיש שהיה בשנים שהיה עמנו בכל מאודו. בהסתלקותו לקח מאתנו את האיש שגסס לעינינו תקופה כה ארוכה. עתה, ששוב איננו עמנו, כל אחד מאתנו יכול לשוב ולזכור את השייקה שאהב וכיבד בימים שהיה במיטבו ובמלוא כוחו: אדם טוב לב, מצניע לכת, נבון דבר, שמח שתבונת כפיו מעניקה לו את האפשרות לעזור לחברים ואף למי שאינם חברים, לתקן את הטעון תיקון, לבנות את הצריך בינוי, להציב גג ולהשיב למכונה את כוחה. “מעולם לא ניצחני אלא אדם של מלאכה אחת”, אמר הרמב”ם. אילו הכיר את שייקה, היה מביא אותו כנמשל. הוא היה אדם של מלאכה אחת, עשויה היטב, בתבונה, ברצון טוב, בחיוך אדיב על השפתיים, ובלי שום רצון לנצח אף לא אחד, חוץ מאשר את חברי הקבוצה היריבה על מגרש הכדורגל.
יהא זכרו ברוך
נתן שחם