נולדה: ב – 10.10.1911

נפטרה: ב – 2.12.2007

בת ליהושע וזושיה גולדברג.

הייתה נשואה לשבתאי פייגין ולאחר מכן לשלמה שוורצברג

אם לעדנה (שפי), אסנת (פיאנקו) ודוד (גפן)

שינקה נולדה בגרודנו שבפולין, הצטרפה לתנועת “השומר-הצעיר כאשר מלאו לה 17. עלתה לארץ ב-1932, חייתה עם קבוצת “פלנטי” ברחובות ועלתה עמה להתיישבות בקיבוץ רמת-יוחנן. ב-1940, בעת שבוצע ה”טראנספר”, עברה לבית-אלפא, שם חייתה עד יום מותה. איבדה את רוב משפחתה בשואה ונותרו רק היא ואחותה.
בתקופת החלוציות ברחובות עבדה בסלילת כביש, שימשה אחות והייתה אחראית על בריאות חברי הקיבוצים במקום, טיפלה בילדים חולים, הקימה מכבסה ושימשה מחסנאית המטבח. ברמת-יוחנן עבדה כמטפלת לילדים והמשיכה במקצוע זה גם בבית-אלפא.

כתב אהרון, חתנה:
“בצל כנפייך האוהבות היה מקום לכולנו, ילדייך וילדי שלמה והצאצאים. ראינו את ברק השמחה בעיני הילדים, כאשר נאמר להם כי נוסעים לבקר את סבתא שינקה… ידייך ברוכות היו בכל אשר עשית. אם זה תבשיל, או קינוח טוב, או פרי החוט והמחט, או בישיבתך אל הפסנתר, להזכיר לאצבעותייך מזורקות של שופן אותן ניגנת בנעורייך. ומעל לכל, דרכך המקורית בחינוך הפעוטים והטיפול בילדים…
הפרידה מעמנו בימים האחרונים הייתה פואמה של אצילות מתמשכת, ומאבק עם הקץ על הזכות למצות את חייך עד תומם כפי שאת תקבעי”.

עומר, נכדו של שלמה:
“גם כשחלומה (הקיבוצי) התמוטט סביבה, לא היו לה רגשות חרטה וצער. כל שאמרה היה: ‘אנחנו נתנו את מה שעשינו לדור הבא, כדי שהם יעשו לפי הבנתם’… שיחה עם סבתא לא הייתה משעממת. תמיד היו לה נושאים חדשים לדבר עליהם. תלונתה העיקרית בשנים האחרונות הייתה שאין לה עם מי לדבר’…”
זיוה עורי:
“היית ‘מחנכת לנצח’ ועד ימייך האחרונים תמיד הבחנת והרגשת כאשר למישהו יש בעיה. במשך שנים ליווית בחום ובאהבה את ילדי בית-אלפא. תמיד התעניינת בילדים ודאגת לחלשים. אני זוכרת איך שכנעת אותנו לאכול תרד, וטענת כי בתרד יש ברזל ואנו באמת הרגשנו בשינינו את הברזל… התפעלתי ממך, מהופעתך האצילית. תמיד לבושה יפה, בטעם, מסודרת, דואגת לכל פרט על מנת להיראות במיטבך”.
שינקה הלכה לעולמה בת 97. למרות שהייתה זקנה בגילה, שמרה על מראה צעיר שהפליא את כל רואיה. כשהייתה בת 96 ערכו לה בבית הסיעודי מסיבה רבת משתתפים, בה נישאו דברים בשבחה. כך זכתה לשמוע מפי יקיריה ומוקיריה את מה שבאמת חשבו עליה והרגישו כלפיה בעודה בחיים.