שפרה שאואר לבית לייסנר
נולדה ב-2.11.1929
נפטרה ב-23.9.2021
בת למשה ופסיה לייסנר
היתה נשואה למשה שאואר
אם לדובי ופנינה

כתבה שרי מפי שפרה

שפרה נולדה בשנת 1929 בצ’רנוביץ, שהייתה עיר אירופאית גדולה – אז באוקראינה, היום ברומניה. הייתה בת אמצעית בין שלוש אחיות – אטי, שפרה ופאני. בהיותה בת עשר פרצה מלחמת העולם השנייה וקטעה את ילדותה. במלחמה סבלה רעב, קור, נדודים, אנטישמיות, חיים בגטו, מסע נוראי ברכבת משא, והליכה רגלית ביערות שהשאירה עליה כילדה חוויה נוראית וקשה. שפרה ומשפחתה נכלאו בדיר חזירים בקולחוז. אימה, אביה ואחותה חלו בטיפוס ושפרה הקטנה טיפלה בהם ככל שיכולתה. האב ואחותה הקטנה, וגם דודתה עם ילדיה, נפטרו ממחלת הטיפוס. שליחים מהארץ אספו את הילדים לבית יתומים, ולשם הגיעה האם בפעם האחרונה לראותם, אך גם היא לא שרדה את המחלה ונפטרה. שפרה ואחותה הגדולה אטי נשארו ביחד, סובלות רעב, מחסור בבגדים, פצעים קשים וכאבים. לפי דבריה: “לא יכולים לתאר את זה. אני זוכרת את התמונה, אבל אנשים לא יכולים להבין”… בבית היתומים היו חולות מאוד, עד שהגיע ד”ר בֶּכֶר, ידיד של ההורים, ובעזרת הג’וינט טיפל בהן במסירות, והצילן. שפרה ואטי הועברו לבתי יתומים שונים וכך הגיעו לבוקרשט. לשם הגיעו שליחי השומר הצעיר, שגייסו אותן לתנועה, וב-1944 עלו לארץ-ישראל. בארץ שלטו הבריטים. הן הגיעו למחנה עתלית, משם שפרה אומצה למשפחת מלכימן בכפר יחזקאל, ואחר-כך רצתה לעבור לבית אלפא כדי להיות עם אחותה אטי, שהייתה בחברת נוער, בקבוצה של הונגרים ורומנים, אותם הדריכו יחיאל קדמי, שלמה גנצביץ ומשה כהן. צפורקה נוימן הייתה המחסנאית. פניה ושמעון ויינטרוב אימצו אותה לביתם. עם קבוצת העולים שפרה עברה לקיבוץ דליה ושם פגשה אם משה שאואר ונישאה לו. אחרי החתונה עברו לרחובות, שם נולדו פנינה ודובי. בשנת 1973 המשפחה חזרה לבית אלפא, למקום בו התחנכה, ופה חייתה אחותה אטי. בבית אלפא שפרה עבדה בחינוך, במטבח ילדים, במטבח הקיבוץ ובמחסן הבגדים. שפרה אהבה את עבודתה בכל מקום, התיידדה תמיד עם חברים ושמרה על קשרים. זכתה להקים משפחה ולראות ילדים, נכדים ונינים. בדבריה לקראת סיפורה ביום השואה אמרה: ” כל זה כבר רחוק ממני. כן, לפעמים אני שוכבת וחושבת – עברתי את כל זה. אני עברתי את כל זה, ואני חיה”. שפרה יקרה, אישה של אהבה לאדם, לילדים והמון אהבה לחיות… לכלבים וחתולים. חיית איתנו בקיבוצנו, שקטה, צנועה, כאשר ילדותך הייתה מטלטלת מאוד. נפרדת מאיתנו כאשר בית אלפא בהכנות לשנת המאה… ולא לחזרת להיות איתנו. נוחי עכשיו בשלווה באדמת הגלבוע, ליד משה שלך. תנחומים למשפחה – תנצרו את סיפורה של אמכם מדור לדור זיוה עורי (על-פי סיפורה של שפרה, כפי שסיפרה לשרי אדר)

קרא דובי בנה של שפרה

אימא הייתה אישה קטנה וצנועה. בילדותי אני זוכר אותה כעקרת-בית קפדנית, שהניקיון והאסתטיקה היו דברים שלא התפשרה עליהם. אני זוכר שעל השטיח והספות בסלון אסור היה לעלות ולשבת בימים רגילים, רק כאשר היו אורחים. הבית היה מבריק! זכרון ילדות שטבוע בי: אימא מסתובבת בבית עם חלוק ונעלי בית ומדי פעם מתכופפת להרים גרגר אבק, לכלוך קטן ונעלם, או איזה סיב סורר מהשטיח – ומכניסה לכיס. דרך אגב, עד יומה האחרון נהגה למשש את בדי הבגדים של מי שמבקר אותה ולהוריד סיבים נעלמים. במשך שנות ילדותי מי שבעצם גידל אותי ואת אחותי ביום-יום הייתה אימא. אבא, שהיה הדמות הדומיננטית במשפחה, היה תמיד בעבודה, אם בצבא או אחר כך במשרד השיכון, והיה הכוח למשימות מיוחדות, שיחות הורים בבית ספר, ביקורי רופאים ובכלל קשרי חוץ. אימא לא הייתה כל כך טובה בדברים האלה ותמיד הייתה חשדנית כלפי אנשים (יותר מאוחר בחיי הבנתי למה). ואז פתאום כשהייתי באזור גיל 12, קיבלה המשפחה ובמיוחד אימא שלי מכה קשה בכנף, אולי אפילו בשתיהן. אבא קיבל את התקף הלב הראשון שלו. הדאגה לעתיד המשפחה השברירי שהוטחה בפניהם, הביאה את אבא ואימא לקבל את הצעת אחותה של אימא אתי ובעלה מנחם (הצעה שכבר עמדה על הפרק זמן מה), ולעבור לקיבוץ בית אלפא, מבחינת אימא זה היה בעצם לחזור. וכך בשנה ה-13 בחיי הפכתי לקיבוצניק! אני מניח (הייתי צעיר מכדי להבין) שלאימא המעבר לקיבוץ לא היה קל, מעקרת-בית לאישה עובדת. מאישה נחבאת אל הכלים ופרטית מאוד, אל תוך הקלחת הקיבוצית שבה כולם מסתכלים במיקרוסקופ אל תוך מערומיה. אבל עם הזמן ובעזרתם של אתי, מנחם ואבא שלי, שהיה טוב ביחסי אנוש, הקיבוץ הפך לבית ולראייה – 48 שנים מאז היא פה, וכאן היא ואבא יישארו לנצח. כשאדם מגיע לגיל מופלג כמו 92, קשה לסובבים אותו ולמשפחתו לזכור אותו כפי שהיה לפני שהזדקן, בייחוד שגם אנחנו מזדקנים והזיכרון כבר אינו אי-אי-אי… אבל 20 שנה לאחור אפילו אני זוכר, זוכר את אימא כסבתא לאבשי בהתחלה ואחר-כך גם לדני. אני זוכר שמתי שרק רצינו היא באה לעשות בייביסיטר. אני זוכר איך הייתה רצה אחרי אבשי כדי לתפוס אותו שלא ירוץ לכביש. בלילות בהם הייתה אצלנו, שהיו רבים (אנחנו רצינו מטעמי נוחות והיא מטעמי אהבת הנכדים), הייתה ישנה עם אבשי במיטה, ואחר-כך כאשר הוא קצת גדל, עם דני במיטה. הם אהבו מאוד להתעורר בבוקר עם סבתא. הכיור בבית והשיש, כאשר הייתה אצלנו, היו מבריקים. כל כוס, כפית או פירור היו נעלמים תוך שניות, לא היה להם סיכוי עם המאסטר לניקיון. אני זוכר אותה מבשלת את התבשילים המיוחדים שלה כשדני עומדת על שרפרף לידה, מסתכלת, עוזרת ולומדת. הרבה סבלנות והרבה אהבה. לילדים שלי היו, ויש יחסים מאוד מיוחדים עם סבתא שלהם, ועל זה הערכתי אותה מאוד. אימא הייתה אשת ספר וקראה ספרים רבים ותמיד הייתה מעודכנת בספרים החדשים בספריה. היא ידעה המון ותמיד אפשר היה לסמוך על הזיכרון שלה. מי הבן של זה וזה, מי השחקן הזה והזה, מה היה לפני שנים כשעשיתם את זה ואת זה, הכול היא זכרה. כמובן שבעשור האחרון היכולת הזה הלכה ונעלמה. אימא הייתה אישה אמיתית וישירה. בעוד שבשנים עברו ידעה לשים גבולות ולא להגיד בקול את כל מה שעובר במוחה, בשנים האחרונות המחסום נפרץ ולפעמים הייתי צריך להשתיק אותה כדי לא להיות מובך. בעשור האחרון החלה לדבר על מה שלא דיברה מעולם. בהתחלה הייתה הזו איילת גרושתי שהצליחה לדובב אותה קצת, אחר כך הפרויקט של ספילברג, ששם היא קצת נאטמה מול המצלמה ולא סיפרה פרטים. בשנים האחרונות שרי אדר תיחקרה אותה והוציאה דברים שאני בתור הבן שלה לא ידעתי מעולם. עכשיו אני מבין מדוע היא לא בטחה באנשים! אימא שלי הייתה אישה קטנה וצנועה. אישה שבתור ילדה עברה גיהינום עלי אדמות, אבל שרדה. עלתה לארץ, הקימה משפחה, גידלה שני ילדים, חמישה נכדים, שישה נינים ועוד היד נטויה. על אפם ועל חמתם
אוהבים אתך אימא. יהיה זכרך ברוך.

דובי

מיכל שרון (בת הזוג של דובי)

אני יודעת שאת מקשיבה. כי תמיד הקשבת. אפילו כאשר כבר השמיעה לא הייתה חדה כל כך… זכיתי בך למהלך עשור, בשנים בהן נפרדתי מהוריי שלי זכיתי להכיר, לחלוק את אהבתנו המשותפת לקריאה, לבעלי חיים, ההומור הציני, הישירות, כבוד והערכה הדדיים. תודה על המלצות לספרי פרוזה שהחלפנו בינינו. על כך שגיליתי שאת גרופית של “מושיקו”, הלא הוא משה פרץ, רק לפני שבוע. על יקיצה מדהימה מדמדומייך, באותו היום ממש, בראותך את אבשי נכדך מופיע, ולרגעים חזרת מיד לעצמך והגבת בליטוף כף ידו, מה שגרם לי דמעות של התרגשות. על ליטוף תמידי בשערה של דני נכדתך בכל מפגש של שבת. על מתכונים בודדים שבקושי הצלחנו לדלות ממך. בקיצור, על היותך. לעד תישארי בליבי. לצד זאת מנצלת את המעמד להודות מקרב לב לצוות המלווים בבית, על מיגוון תפקידיהם. איתם בילינו כמעט כמו עם משפחתנו הגרעינית, בעיקר בסופי שבוע ולפעמים גם בימי חול. בטיולי קלנועיות וריקודים אתיופים תמיד התקבלנו באהבה, דאגה וחום אנושי נדיר. תודה לכם, אין מילים שיביעו את הערכתנו לכל אחת ואחד מכם. לעד תישמרו בליבנו.