נולדה בלוביץ, פולין – 9.1.1908
נפטרה בבית-אלפא – 23.10.1985
היתה נשואה לשמעון
אם ליצחק, רבקה (אוריון) ואברהם (לירן)
אחות ללאה איזביצקי

בהיותה נערה צעירה, נפטרה אימה, ושרה, כבת-בכורה, קבלה על עצמה את ניהול הבית. עזרה בפרנסת המשפחה וטיפלה באחותה לאה, שהיתה אז תינוקת שנפגעה במחלת הפוליו.
למרות זאת היתה פעילה בקן השומר-הצעיר, בתפקידי הדרכה והנהגת הקן. הצטיינה במרץ רב וביכולת להזיז ולקדם דברים. בשנים בהן הופסקה העלייה לארץ, השתררו ייאוש ואכזבה בקרב בוגרי הקן. שרה, בקנאותה לתנועה, נרתמה יחד עם אחרים ללחום נגד התופעות של עזיבת התנועה ופעלה לשקם את הקן.
מישה רשף: “הקמנו קן גדול ובו מאות ילדים ובני-נוער, שרבים מהם נמצאים בארץ, מפוזרים בקיבוצים רבים.” שרה עלתה לארץ עם קבוצת בנות במסגרת ה”מכביה” ב1930-. בחרה להישאר בארץ והצטרפה כבודדה לבית-אלפא באותה שנה.
מישה: “בימים ההם, של כלכלה צנועה ודלה, החליטו שרה ושמעון למצוא מקור לשיפור כלכלת החברים. היה עדר צאן, היה מטע זיתים – והם החליטו לנצל אותם לשם פרנסה וכדי לגוון את התפריט היומי. במחלבה התחילו לכבוש את הזיתים ולייצר גבינות מחלב-עיזים”.
בשנות ה30- משקיעה שרה זמן ומרץ בהבאת בני משפחתה לארץ, ובכך, יש להניח, הצילה אותם מכיליון בשואה. בשנים הראשונות לקום המדינה עסקה שרה, בהתנדבות, בהדרכת נשות בית-שאן. נחמה גינוסר: “שרה הדריכה ולימדה, פתחה לבבות. כושר הביטוי שלה ורצונה העז, התגברו על המחסומים. הנשים החלו לקבל ביטחון עצמי ולנהל את משק-הבית בתבונה”.
בשנות חייה האחרונות סבלה משיתוק בידה השמאלית. גם במצב זה לא ויתרה שרה: לקחה עבודה לחדרה ולא נעדרה משום אירוע חברתי. קיבלה טיפולים מכאיבים, עברה ניתוחים ונאבקה על חייה בצפרניים.
אסף אוריון, נכדה: “סבתא היתה לי לסמל, היתה אש להבה. מרץ עצום שפע מתוכה ופעלתנותה לא ידעה גבול. יומה היה מלא בתעסוקות רבות, אותן ביצעה כשהיא מתגברת על הקשיים שהציבו בדרכה אבריה הלוקים בשיתוק. חיפשה כל העת אחר דרכים שיאפשרו לה לתפקד כרגיל. לחמה כל העת במגבלותיה המתרבות.
ארוחות הצהרים שלה בשבת הפכו לשם-דבר וכל המסובים הולעטו בתבשילי סבתא, אף מעבר לכושר הקיבול שלהם. “מהבית הזה, אף אחד לא ייצא רעב”, נהגה לומר. עבורי היתה נציגה של דור אחר ו’קסם של פעם’ היה נסוך במילותיה הזורמות, בעת שסיפרה על עברה – דור הולך ונעלם. חייה המשותפים עם סבא שמעון, נראו לי תמיד כדוגמא עילאית לנאמנות הדדית ולמסירות אין קץ. במהלך השנים הפכו לדמויות המשלימות זו את זה.”
עמליה: “מה שהטריד אותה יותר מכל היתה התלות באחרים וההכבדה, כביכול, עליהם. עד לרגעיה האחרונים ניסתה לא להכביד ולא לפגוע באנשים שטיפלו בה או שבאו לבקר אותה. ניסיתי ללמד אותה הרפיות, כדי להקל על כאביה. היא היתה תלמידה מצויינת ובתרגילי הדמיון אהבה להיזכר בנכדה הקטן, כחול העיניים, והיתה מתארת אותו בחום ואהבה”.