נולד בברלין, גרמניה
ב – 2.12.1923
נפטר ב – 2.2.1985
היה נשוי לרחל-רוחל
אב לאורי ואהרון-אריק

עלה לארץ עם הוריו בשנת 1933 והמשפחה התגוררה בת”א. בעת שלמד בביה”ס התיכון “שלווה” הכיר כמה מחניכי תנועת השומר-הצעיר בקן-צפון ת”א והצטרף לתנועה. אריה אהרוני: “תאב-דעת היית, נער ברוך-כשרונות, התוהה על סודות היש, שניחן באותה סקרנות עמוקה של מדענים מגלי-טמירין. ילד נצחי, המשתוקק בכל מאודו להציץ בעד לוט-העולם, המשחק עמו במחבואים”. הצטרף לקיבוץ עם השלמת “השדה” ב1943-. בעת שליחותו בארה”ב, בראשית שנות ה50-, הכיר את רוחל והם החליטו להקים את ביתם בישראל, הקיבוץ בית-אלפא. המוסיקה היתה התחום העיקרי בחייו. בשנים 1952-54 השתלם בקומפוזיציה בביה”ס “ג’וליארד” בניו-יורק. הלחין עשרות יצירות, בהן מוסיקה לכלים, יצירות למקהלה ותזמורת, שירים לקול ופסנתר, אופרות ומחזות מוזיקליים. יצירות רבות שלו בוצעו ע”י תזמורות והרכבים קאמריים וחלקן גם הושמעו ומושמעות ברדיו. בנוסף לכך ניצח על מקהלות ולימד מוסיקה במקומות שונים.
סיים לימודי מתמטיקה, פיזיקה וכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לימד מקצועות ריאליים, פילוסופיה ומוזיקה במכון “כרם” להכשרת מורים של האוניברסיטה העברית. במוסד החינוכי גלבוע היה מחנך ומורה במשך שנים רבות. ראה בחינוך ובהוראה שליחות ובתחומים בהם עסק, רכש לו מעריצים רבים בתחומי שונים, והיתה לו השפעה מכרעת על עיצוב דרכם ומחשבתם של בני-נוער וצעירים בכל רחבי הארץ. הוא עצמו הגיע לכל מקום ונפגש עם כל נער או קבוצת נערים שרצו לשמוע אותו או לשוחח עימו.
עמליה: “הקרנתו הברוכה של תאודור על סביבתו נמשכה עד ימיו האחרונים, כשהמעגלים סביבו מתרחבים והולכים. התנועה כולה, המוסד החינוכי, הקיבוץ, מדריכים ושליחים, קבוצות סטודנטים, מחנכים, חברים ותלמידים רבים. תאודור היה פילוסוף במובן האפלטוני הרחב: איש אשכולות, מוסיקאי, מתמטיקאי, איש של הגיון ומחשבה דיאלקטית ושל כושר ביטוי מעולה”.
יהודה שדמי: “בעל אינטלקט מבריק; רציונליסט מובהק; בכל כושר ניתוח בלתי רגיל; מקוריות; פתיחות מחשבתית; כושר ביטוי מזהיר; אמונה באדם; אדם יוצר. על כל אלה חלשה אישיות שהיה בה מנפש הילד”.
צבי לם: “מחלותיו היו רבות וקשות, אך הוא לא עטף אותן במעטה של מסתורין, לא פיתח קורטוב של רחמים עצמיים, ולא ביקש לעורר בזולתו רחמים על עצמו. הוא קיבל את מחלותיו כפי שקיבל את חוקי העולם הפיסי ואת כללי החיים האנושיים. אולי משום כך הצליח לחיות כאדם בריא”.
אריה אהרוני: “מי שראה אותך סועד את רוחל רעייתך בחולייה, מי שהיה עד לימים וללילות שעשית במחציתה, במאבקה של עם מר המוות, בעודך בעצמך חולה עד בלי מתום, הזקוק לסעד, לא יכול היה אלא להישתאות על כך.” נתן שחם: “צריך להיות בקיא בתחומים רבים, כדי להעריך הערכה נכונה את תרומתו של תאודור בכל תחום שפעל בו. יום אחד פנה אל תאודור עמוס דה-שליט, ראש המחלקה לפיזיקה גרעינית במכון וייצמן, והציע לו הצעה מיוחדת במינה: להצטרף לצוות המחקר של המכון. את תואר הדוקטור החסר, הבטיח להעניק בקפיצת-דרך. דה-שליט הסביר כי בשנות לימודיו התכנסה בירושלים חבורה של עילויים, שתאודור, לדבריו, היה המוכשר בהם. הוא הצטער על כך שתאודור פרש והחליט להתמסר להוראה, ורצה לתקן את ה’מעוות’. תאודור סירב, בנימוק שהעבודה החינוכית חשובה לו יותר”.
אפרים חנון: “ביצוע יצירותיו המוסיקליות היו חוויה לכל המשתתפים וציבור המאזינים: מהאופרה “שדיסטה”, שנכתבה לרגל הצטרפות גדוד “השדה” לקיבוץ; ועד ליצירות כמו “העם במדבר” ו”שיר לבונים”. השנים בהן ניצח על מקהלת הקיבוץ, זכורות לטוב לכל המשתתפים, למרות, ואולי משום הדרישות הבלתי מתפשרות שלו”.