נולד ב – 1.10.1909.
נפטר ב – 4.12.1989.
היה נשוי לפולה
אב ליהודית (עופר),
מרים (גליק) ובני (לירון)

נולד במלאווה, פולין. בגיל צעיר עבר עם המשפחה לוורשה, התחנך בביה”ס הדתי “תחכמוני” ומגיל 16 היה חניך ופעיל בקו השומר-הצעיר. מראשית שנות ה30- היה חבר ההנהגה הראשית והעליונה של התנועה בוורשה.

יחזקאל אבני: “בפרק זמן קצר יחסית תפס מקום מרכזי בהנהגת התנועה וניתן דרור לכשרונותיו ויכולתו להדריך ולהנהיג את התנועה. היתה זו משימה קשה ורצינית: תקופה של פריחה והתרחבות לתנועה, הקמת קינים חדשים, קיבוצי-הכשרה, עשרות-אלפי צעירים שנשאו את דבר הציונות והחלוציות”.br> עלה לארץ ב1933- עם קבוצת פלנטי ועבר עמה את תחנות הדרך: ברחובות – ב”גבעת האהבה” ואחר-כך ליד תחנת-הרכבת – התיישבות ברמת-יוחנן (אברמק שאף להקמת קיבוץ חדש, אך קיבל את דין התנועה); ואת המעבר לבית-אלפא ב1940-, בטראנספר.
>בשנים 1938-39 נשלח מטעם התנועה בארץ לרכז את התנועה בפולין – לאחר שנה, הצטרפו גם פולה ויהודית – ולמרבה המזל הספיקו לחזור לארץ מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בשנים 1950-53 היה פעיל בסניף מפ”ם ת”א ובמרכז המפלגה.
בשנים 1963-66 היה רכז המחלקה לחברה של הקיבוץ-הארצי. חבר במזכירות הקיבוץ-הארצי ובוועד-הפועל.
אברמק כיהן כמזכיר הקיבוץ שלוש פעמים: ב1940-; בשנת 1956; ובשנים 1966-67; כמו-כן היה רכז ועדת חברים בשנים 1973-74.
בסוף 1987 כתב אברמק מאמר בו הוא מתייחס לבעיות הזיקנה והיחס לקשיש, ובו הוא מציע מספר הצעות מעשיות: קיצור שעות העבודה לקשיש; העבודה תהיה זכות ולא חובה; סיעוד לנזקקים; תקציב מוגדר לפתרון הבעיות הצוות בנושאים אלה. בשנים הבאות היו אלה דברים מובנים מאליהם.
יחיאל קדמי: “רק לאחר למעלה מיובל שנים החליטה תנועת השומר-הצעיר להקים מפלגה פוליטית משלה. אברמק תמך בכל מאודו בהקמת מפלגת השומר-הצעיר וכעבור שנתיים בהקמת מפ”ם. אברמק היה אדם פוליטי במובן הנאצל של מושג זה, וראה בפוליטיקה מנוף לשינוי מציאות חברתית פגומה ומושחתת. אברמק קורץ מאותו חומר נפשי-רוחני נדיר, שסימנו העיקרי נעוץ בדביקותו הקנאית לחזון הציוני, הסוציאליסטי והקיבוצי. בתקופת הסערה האידיאולוגית הגדולה, שפקדה את מפ”ם בשנות ה50-, נקלע אברמק לדילמה גורלית: האם לדבוק בקו-התנועה, או להיצמד בכל כוחו לעמדות שגיבש לעצמו ושהיו מנוגדות לקו-התנועה? כך נוצר הקרע בינו לבין התנועה, שגרם לאברמק סבל ומצוקה. אך הוא היה מוכן לשלם את המחיר: למצוא עצמו לפתע מחוץ לפעילות הפוליטית ומבודד מבחינה ציבורית. לזכותו ייאמר, שנשא את סיבלו בכבוד”.
אריה אהרוני: “אברמק היה נאמן-הדרך, עיקש כצור באמונתו. סירב בכל תוקף לראות בחברה הקיבוצית השיתופית מעין קפריזה, מעין גחמה חולפת של דור-תמהונים. בעת היותו רכז מחלקת החברה, יזם מפעל נחשוני של הוצאת ‘אסופות הנוהג והנוהל’ של הקיבוץ-הארצי (פסח 1964).”