נולדה בפולין – 7.6.1911
נפטרה ב – 7.11.1999
הייתה נשואה לגדליה
אם לעזרא ולדניאל

כותב יעקב איתן: “איטקה צפוני – איטק’לה – תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
בנחלה הזאת – נחלת הנצח – לאיטקה יש הרבה ידידים שהקדימו להסתלק.
תחנותיה הן תחנות הקיבוץ: “פלנטי”, שנוסד בשנת 1929 ונקודות הציון שלו בהכשרות – ברובן איטקה כבר הייתה בין המובילים. להעשיר את היום-יום, ולשלבו במערכת המוצקה של התנועה והקיבוץ. היינו הקיבוץ הראשון שהקים הכשרה בעיר סלונים. איטקה דאגה לספח את קבוצת הבוגרים מעיירתה ולשלבם בקיבוץ פלנטי.
בעיר סלונים הכירה איטקה את גדליה, מבוגרי הקן. ההיכרות הזאת התממשה לימים, עם עלייתו של גדליה, במסגרת קיבוץ אילון – שזכר את האוצר שטמן בקיבוץ פלנטי, כשהגיע לרמת-יוחנן. איטקה כבר הייתה ותיקה בקיבוץ ובארץ – שנתיים ימים, והספיקה להקים את בית-החרושת של מולר – אתא, ששכן במרחק מה מרמת-יוחנן. היא הייתה בין שלוש החברות שהתמזל מזלן ויצאו בוקר-בוקר להיות פועלות תעשייה בבית-חרושת מודרני ביותר בימים ההם, אך לא הסתחררה מהייחוס הזה. היה לה מעמד מכובד יותר, כשהצליחה להביא את כל משפחתה לכפר-אתה.
אם לנסות לתמצת את המוסד ששמו איטקה, אפשר להסתפק בביטוי שיבטא בנאמנות מציאות ועובדות – דואגת תמיד וראשית לזולת, לשכן, לחבר, ובמיוחד לחלש, לכושל ולנקלע לצרות. בשנים הראשונות של התהוות הקיבוץ היא יזמה את הטיפול בחולים – לספק לנצרך ארוחה למיטה, לברר מה המצוקה, להיכנס ולראות, להקשיב במה מדובר, מה אפשר וצריך לעשות. לא, היא לא הייתה ועדה… היא הייתה איטק’לה. עם השנים היא הפכה למוסד קבע. כשרבו המקרים הטעונים טיפול רצוף וממושך, נעזרה לא פעם בשליחים, אבל כדי להיות שליח-מצווה של איטקה, צריך להיות מחונן בנשמה רגישה. לא כל אחד התאים להיות כשר ובעל זכות לסייע.
במלחמת ששת-הימים הייתה משפחת צפוני בין נפגעי השכול. דניאל צפוני נפצע אנושות בקרב ההבקעה ביממה הראשונה. לימים הגיע לבית-אלפא מפקד הפלוגה, אביגדור קהלני, שדניאל היה סגנו, לביקור ניחום אבלים. קהלני שמר על קשר עם איטקה וגדליה שנים רבות.
למשפחה נוספו נכדות, היה עם מי לשבת בארוחת-ערב מסביב לשולחן. הנכדות נהגו לחזר בדבקות אחרי סבא וסבתא.
התחלנו להזדקן – כולנו. איטקה המשיכה בשלה – הכל בריצה, בתנופה, עם לב חם, לסייע ולתמוך במי שאפשר. גופו של גדליה החל לאותת סימנים מדאיגים. איטקה התמידה בגבורה, לא להיכנע, לטפל בבריאות. עם פטירתו של גדליה אבד לה הרצון, העניין בחיים. השנתיים האחרונות היו קשות ואכזריות – לא רצתה שום קשר עם העולם. היא נפרדה מהחיים בשקט, בלי להטריד את סביבתה.
האם נגאלה במותה מייסוריה? אין לדעת, היא פרשה מאתנו עם הסתלקותו של גדליה. נשארנו כאן, המלווים אותה בדרכה האחרונה למנוחתה. המשפחה, הידידים, אלה שהכירו את המשפחה הזאת, מרכינים ראשיהם ובוודאי יישאו את זכרם. אגדתם של אנשים שידעו לתת – לתרום ולהעניק, מבלי לבקש תמורה כלשהי. שכר מצווה – היא המצווה.
והקיבוץ ירשום פרק חייהם ויתגאה בדמויותיהם – שהיו דבקים בכל ישותם בקיבוץ, והלכו לעולמם לנצח.