נולד ב – 1.1.1946
נהרג בקרב
במלחמת ששת הימים
בסיני  ב – 5.6.1967
בן לאיתקה וגדליה
אח לעזרא

התחנך במוסד החינוכי “גלבוע” בשנתון “סער-עופר” (קבוצת “שבלים” בקיבוץ). כבר במוסד בלט כספורטאי ושימש כמרכז המשחק בנבחרת הכדורסל, שהיתה מהטובות שבקבוצות הנוער בארץ. השתלב גם בקבוצה הבוגרת וניבאו לו עתיד גדול בתחום הכדורסל. דניאל שאף להיות כדורסלן מצטיין, ראה בכדורסל את מרכז חייו בעתיד והשקיע בספורט הרבה. כבר בכיתה י’ התקשר לענף הפרדס, למד את העבודות והביצוע היה ללא דופי. האב גדליה: “אהבתיו גם בעבודה. יחסו הרציני ואחריותו הרבה לכל עבודה שהוטלה עליו היוו יסוד נאמן לבטוח, כי אכן יש על מי לסמוך”.
התגייס לחיל השיריון, עבר את כל שלבי הקידום וסיים את קורס הקצינים בהצטיינות. מפקדיו שקלו לקדמו ואף לשולחו להשתלמות בחו”ל, דבר שהחמיא לו. גליה, חברה: “הצבא היה נושא קבוע בשיחותינו. הצלחותיו בצבא פיתחו את אישיותו ואת כל האפשרויות שהיו טמונות בו”.
היה אמור להשתחרר במאי 1967, אך בשל הכוננות שהוכרזה, נקרא חזרה לגדודו והשחרור נדחה.
כאשר החלו הקרבות בדרום, שימש כסמ”פ לאביגדור קהלני, המספר על נסיבות נפילתו: “קרוב לשעה תשע בבוקר, 5.6.1967, עברנו את הגבול הבינלאומי. כעבור זמן התגלתה תקלה בטנק שלי, ונאלצתי לעבור לטנק של דניאל, שפינה לי את מקום המפקד. הטנקים – מסוג פטון – התקדמו במהירות ובתאונה שהתרחשה עם רכב של האו”ם, התקלקל התותח ודניאל ניסה לתקנו, אך ללא הצלחה. כאשר הכוח הגיע למיתחם אל-ג’יראדי, נורתה עלינו אש ודניאל נפצע בגבו. הוא נחבש וכעבור זמן התאושש וחזר לפעילות הרגילה. כאשר עצרנו ליד זחל”מ ישראלי שרוף, נפגע הטנק מפגז מצרי והחל לבעור. הלוחמים סייעו זה לזה להיחלץ מהטנק. בשלב הזה כבר היה דניאל פצוע קשה. הוא הועבר לעורף, כאשר הוא שומר כל העת על הכרה צלולה, אך נפטר מפציעתו, עוד באותו יום”.
לאחר מותו, הומלץ להעלותו בדרגה לסגן ולהעניק לו ציון לשבח על לחימה ומנהיגות למופת.