נולדה ב – 1.8.1910

נפטרה ב – 26.4.2004

בת למשה אפרים וחוה

הייתה נשואה לזאב בלוך

אם לעדנה ׁׁׁ(רשף) מן, אסתר,

חוה ושרה שובל

כתבה עדנה
אימא נולדה בפולין, למשה אפרים, חזן העיר נובי סונצ’ (צאנז) ולאימה חווה קנלר מלובלין, באיזור ווהולין. בת שניה להוריה בין שלושה אחים ושתי אחיות. רק אימא ואחיה חיים גוטליב ז”ל ניצלו מן השואה.
היא גדלה בבית דתי מאוד. אביה הקפיד על קיום מצוות ודרש מילדיו להמשיך באורח חייו. הינדה מרדה בסמכות האב, ומגיל צעיר עמדה על דעותיה ועצמאותה.
בגיל 13 הצטרפה לקן השומר-הצעיר בעיירה, שהיה לה מקום מפלט מלחצי הבית, מקום של חברות וקבלה. שם למדה את ערכי הציונות, הסוציאליזם ואחוות העמים, בהם האמינה כל חייה.
העבודה היא זכות וחובה לאדם, כך לימדו בקן השומר-הצעיר, ואימא שלנו שגדלה בבית דתי בעל אמונה בה’ שינתה כיוון והאמינה באל אחר – דת העבודה והציונות. שש שנות לימוד בשפה הגרמנית בבי”ס כללי- פולני, שפת יידיש מהבית, פולנית מן הרחוב ועברית שלמדה בקן – כך ידעה כמה שפות וקראה הרבה ספרים. אביה אסר עליה לקרוא ספרים חיצוניים, וכאשר תפס אותה קוראת בלילה בגנבה, היכה אותה. אימא אמרה שכך הוא חתם על אמונתה בשומר-הצעיר.
בגיל 16 הלכה ללמוד מקצוע – תפירה במגמה להתכונן לעלייה לארץ. היא השתתפה בקורס מדריכים במסגרת ההכשרה לחיי עבודה ועצמאות, בניגוד לרצון הוריה, והייתה בהכשרה לקראת העלייה לארץ. בגיל 22 קיבלה סרטיפיקט בריטי, ובשנת 1932 עלתה לארץ באנייה “פולניה” ישר לנמל חיפה.
הרבה תחנות עברה אימא בדרכה אל חיי הקיבוץ. מחיפה לירושלים, שם גרו קרובי משפחתה, לפתח תקוה שם היה גרעין “המגשים” אליו השתייכה. בפתח תקווה הצטרפה אל גרעין “הסולל”. קליטתה בארץ עברה בקלות, כי הייתה עובדת חרוצה ומיומנת, ידעה עברית והסתדרה עם הסביבה. עבדה בפרדסים, ואחר-כך בייצור בבית חרושת “עלית” שאך הוקם, שם אכלה שוקולד עד שהספיק לה לכל החיים, כך סיפרה לנו, בנותיה, מאוחר יותר.
לבית-אלפא הגיעה הינדה עם חברי קבוצת “הסולל” ב-1934, והיא כבר בהריון מתקדם. בדצמבר 1934 נולדה עדנה – הבת הבכורה. אימא טיפלה בילדים, ואהבה אותם מאוד, האמינה שילד זקוק למטפלת קבועה, ונשארה עם אותה קבוצה מגיל שנתיים ועד ביה”ס. היא טיפלה בילדים של אחרים, בבתה התינוקת לא היה לה זמן לטפל, והייתה רצה להיניק את הבת ועוד ילדה נוספת, שלאימה לא היה חלב, וחוזרת מיד לעבודתה. מי שעבר תהליכים כאלה מתחשל, ואימא שלנו הייתה חזקה, עצמאית ובעלת דעות נחרצות.
מן העבודה בחינוך המשותף עברה אימא לעבודות השירות במטבחים השונים, עבודה מפרכת במשמרות מכל הסועים: מטבח חברים, מטבח ביה”ס, מטבח כשר של ההורים הזקנים, מטבח המוסד. וכל הכשרתה – קורס בישול של ויצו במשך ששה שבועות. עשר שנים עבדה במטבחים השונים. אימא מילאה תפקידים שונים בקיבוץ. קודם כל ביטחון. בימי טרום המדינה השתתפה בקורה של ה”הגנה” בשפייה, ויצאה ממנו מ”מכפית מדופלמת. הדריכה את בנות ההשלמה בשימוש בנשק, והייתה חברה בוועדת ביטחון. והכל בזמנה החופשי, מחוץ לשעות העבודה. למי היה זמן להקדיש לילדים, להיות אימא? ואכן לא הייתה לי אימא, היא תמיד הייתה עסוקה, תמיד מגויסת לטובת הכלל – הקיבוץ.
ב -1942  הייתה מחסנאית בגדים במשך שנתיים ללא תקציבים… הייתה סדרנית עבודה שנה שלמה ב1955, וכאשר היה צריך לעזור לקיבוץ סער בשנות ה-70 התגייסה גם לכך. תמיד חלוצה ותורמת. הייתה גם חברת מזכירות וועדת חברים. ומי יטפל בבנותיה? החינוך המשותף ימלא כל החסרים הללו, כך נהגו אז, כך נהגה אימא שלנו. מזלי שהייתה לי סבתא סוניה שלי במשרה מלאה ורק שלי, הייתה לי “תחליף אם” במקום אימא שלא הייתה לי בילדות.
בינתיים נולדו שאר הבנות – אסתר, חווה ושרה – ואף הן גדלו ב”חינוך המשותף” ולכל אחת מהן סיפורה האישי. בשנותיה המאוחרות עבדה אימא בקב-קור, והייתה מרכזנית של הקיבוץ במשך 20 שנה, וכן עבדה בתיקון בגדים לנוער ולמתנדבים ולחברים. כל חייה עשתה למען הקיבוץ, אותו אהבה ובו האמינה, שהוא הטוב בכל העולמות.
גם לעת זקנתה המשיכה לקיים משמעת עבודה וסדר יום מחייב, בלי פשרות והקלות. קמה יום יום לעבודה, עיוורת, חרשת, מוגבלת בהליכה, אך עצמאית, לא מוותרת לעצמה וגם לא לנו, לבנותיה ולמשפחתה הענפה. זוכרת יום הולדת של כל בת, של הנכדים והנינים, ומחלקת מתנות של כסף, כי כבר יש להם הכול, ומה לקנות? שיקנו לעצמם, כך אימא.

במלאת לה תשעים שנה. ערכנו מסיבה משפחתית מורכבת – כולנו היינו שם, ואימא חילקה בגאווה מגילת שורשים שהכינה חווה’לה בסיוע בית התפוצות” ובה פירוט כל המידע המשפחתי שלה, מדור הסבים שלה ועד הנין הצעיר ביותר. היינו גאות בה, באימא שלנו. אישה מגויסת כל חייה, חזקה, עצמאית. בלתי מתפשרת. עד לזמן האחרון בו הידרדרה במהירות והגיעה לבית הסיעודי. אנשי הצוות טיפלו בה באופן מקצועי וביחס אנושי עד הסוף. על כך כולנו מודים לכל הצוות. על הטיפול הטוב והמסור. במסורת ישראל נאמר כי צדיקים זוכים למות נשיקה, ואכן אימא נפטרה במיטתה, בביתה, בקיבוצה – כך היא רצתה, וכך נזכור אותה.
עדנה
כתבה חווה
אימא, לא כתבתי לך הספד עד עכשיו, לא בחייך. המשפטים התנסחו בראשי לא פעם, ולא מאתמול – בעצם את התחלת עם זה עוד בגיל 70, כשהתחלת לחלק בינינו את חפצי ביתך, כך באמצע החיים. מכאן שהמחשבה והידיעה כבר היו בראשך, גם בשיחות בינינו. ככה זה, כנראה כשאדם מאריך ימים מגיעים להרבה קצוות. ובכל זאת עצוב לי בלי קצה.
אימא, לא בדיבורים חיית. עשית – עבדת, גידלת ילדים, ושוב עבדת. חיית מבלי לוותר לעצמך או לסביבתך. העבודה הייתה חייך, אולי אפילו טעמם, עם אמונה רבה בנכונות מעשייך, עם אמונה במה שקראנו פעם “צדקת הדרך” זה הרי משהו שהיום שמים במרכאות, כדי שאפשר יהיה לדבר עליו. לך זה היה תמיד מובן מאליו (גם אם עינייך היו תמיד פקוחות אל המציאות השונה והמשתנה תדיר). את חיית זאת בשלמות.
חשוב היה לך היחד המשפחתי, גם אם רצון זה בא לידי ביטוי רק לעתים בודדות. אם בבקשה להצטלם עם ארבע בנותיך, או בציון אגבי לכאורה, כשהיינו בהרכב מלא, את היותנו יחד. לא חשבת לכפות על מי מאתנו קיומו של רצון זה. גם כשהייתה לך דעה משל עצמך על החלטות אלו, לא השלטת אותה עלינו, רק רצית להיות בעניינים. נראה כי בשנים האחרונות התאמצנו אנו לקיים עבורך ועבורנו את היחד הזה.
בחירות לא קלות בחרת, אימא. הקשה מביניהן, ואולי היא שקבעה את השאר, היא הבחירה להיות אדם עצמאי. חתרת לאי תלות בכל תחום של החיים: בעבודה, בחברות, בחיי המשפחה, בהחלטות של יום יום. עצמאות היא לעתים בדידות, כי האדם הבוחר לו לבד את דרכו, לא תמיד יתלוו אליו האחרים. לא חברים ואפילו לא משפחה – בכך עמדת, חיית את הלבד מתוך בחירה.
כשנוצר בסוף חייך מצב בו היית תלויה באחרים, ללא אפשרות אחרת – ויתרת. את שכל חייך אהבת לחיות – גם אם הקשיים שניצבו מולך היו רבים, לא ויתרת על עצמאותך. על חייך – כן.
אימא, לא היית “עמוד האש” לפני המחנה, אך את דרכי הארת תמיד.
גיבורה היית לי – גיבורה של חיי היויום.
חוה

אימא,
כך בדרכך הצנועה בחרת לך את היום הכי מתאים מבחינתך ללכת לדרכך. ודאי חשבת לך” “אם כבר עם ישראל מתאבל, זה הזמן המתאים לי” גם כאן הצנעת את עצמך, כך שלא יתאבלו עליך במיוחד.
תמיד דאגת לנוחות הסובבים אותך, לעצמך לא ביקשת מאום. גם כשכבר לא יכולת לעבוד, ידייך הפעלתניות המשיכו לעבוד ללא לאות.. עד שכשלו גם.
תישארי תמיד בזיכרוני כאישה חרוצה, חכמה ולא מתפשרת. דרכך הייתה נהירה . דחית על הסף כל ניסיון לבוא לעזרתך, להקל עליך, ולו במעט. רציתי שתדעי , אימא: עם ישראל היום מתאבל על מתיו.
ואילו אני מרשה לעצמי להקדיש לך ביום זה את האבל הפרטי שלי – לך ולזכרך. נוחי לך בשלום אימא, נוחי על משכבך. זאת העצמאות שלך…
שרה