נולדה בז’שוב, גליציה
ב – 6.12.1903
נפטרה ב – 13.11.1969
היתה נשואה ליצחק (איצ’ו)
אם לשלמה, לאה (היימן)
וחוה (טבול)
מנעוריה חברה בקן השומר-הצעיר בעירה. לאחר גמר ביה”ס התיכון בחרה בלימודי חקלאות בחווה הנודעת בצ’נסטוכובה. דחתה הצעה להמשיך וללמוד בבי”ס גבוה לחקלאות, בעיקר בשל לחצו של מארי יערי, ועלתה עם חברותיה ב1928- לארץ. עבדה במקומות שונים בארץ ובעבודות שונות, כדי למצוא פרנסתה. היא וחברותיה עבדו בכביש ובהר ואפילו בעבודות-בית בירושלים.
הגיעה עם חברותיה לבית-אלפא והתקבלה בלבביות.
החדשות נשלחות לעבוד בקטיף תירס, שהיה גבוה, האוויר היה מחניק והחום קשה. הלקה התעלפה בשדה, אך התעקשה להמשיך.
עם השנים השתלבה בתחום הטיפול בילדים.
נפטרה מהתקף-לב פתאומי.
הספיד אותה צבי שבדרון: “הלא כל מהותך אמרה – אמא טובה ודואגת. היית שופעת פעילות וחיוניות, היית מצבור של מרץ ועירנות, ועיקר העיקרים – היה לך לב אנושי חם. היית מופת של חברות טובה, אהבת אנשים, ואנשים אהבו אותך. היתה בך גאווה על היש, על כך אשר הוקם וניבנה, כפי שאמרת באחת המסיבות החגיגיות בקיבוץ: ‘חברים, אני אומרת לכם, שאילו הייתי צריכה להתחיל את כל הדרך שוב, מראשיתה – הייתי עושה אותה מחדש, כפי שעשיתי עד עתה’.”
מאירה הכהן: “נזכור אותך שועטת לאורך חדרי הבית הגדול ומארגנת את מנוחת הצהרים. איך הרגלת את הילדים להרגלי ניקיון וסדר בתנאים של אז, איך נלחמת בפורונקלים הנוראים ובשאר מחלות הילדים שפקדו את הילדים לרוב, לפני עידן החיסונים. לא היה ילד שלא רכב על גבך בדרך למרפאה. וכל זה בלוויית חיוך טוב ואהבה, אהבה ללא גבול”.
יצחק גולני: “הלקה נראתה בעיניי צעירה על אף זיקנתה. בהיותה אישה נאה, פועלת-עמל-כפיים, פעילה בחיי הקיבוץ, נושאת במרבית שנות חייה בקיבוץ בתפקידים אחראיים, ועם זאת – עקרת-בית, אם וסבתא בישראל – ראיתי בה את התגלמות הטיפוס של האישה בחברה החדשה”.