יהודה פז פינקוס
נולד ב – 14/12/1937
נפטר ב – 13/03/2020
בן לחנה ומרדכי פינקוס
היה נשוי לתמר זנתי פז
אב לנורית יאיר יפתח ואורה

קראה תמר

יהודה, אישי, ואלוף נעורי לפני כמה ימים חל יום הנישואים ה-54 שלנו . והינה את עוזב אותנו לעולמים
נולדת בבית החולים הסקוטי ב- 14.12.1937 . היית פג במשקל 1,800 גרם. ובבית החולים חשבו שלא תשרוד. בקיבוץ שמו אותך בתוך ארגז תפוזים, עטוף בצמר גפן ומחומם בלבני שמוט. והאכילו אותך כל שעה במזלף קצת חלב. אבל אתה ניצחת את המוות בפעם הראשונה ,וגדלת לתפארת למרות הכל
בגיל 10 במלחמת השחרור , התפנית עם כל ילדי אשדות יעקב לחיפה דרך יבנאל. בדרך המשאית שלף נפגעה מפגז , ואתה נפצעת באופן קל בפנים ופונית לרמב”ם . ומשם לבית ספר גאולה בחיפה. זו הייתה הפציעה הראשונה שלך במלחמות ישראל
אנו נפגשנו ב”נופש רווקים” במלון הקיבוץ הארצי בנתניה. באוקטובר 1965 . במרץ 1966 נישאנו בבית אלפא. נורית הגיעה לחיינו בינואר 1967 . 10 חודשים לאחר החתונה. לאחר מלחמת ששת הימים , עברנו לאשדות יעקב מאוחד , ושם היינו כל תקופת ההתשה מירדן. נורית ישנה כל לילה במקלט, ואנו רצנו למקלטים עם כל אזעקה
אחרי תום תקופת ההתשה , חזרנו לבית אלפא לצמיתות. מהר הצטרפו אלינו יאיר ויפתח , והיינה למשפחה מרובת ילדים. אנו אהבנו לבלות עם הילדים ועם הסבאים שלנו רבקה ושמעון זנתי ז”ל. כשיפתח היה בן 5 בנר שמיני של חנוכה אורה הצטרפה למשפחה . בעבודה יהודה התחיל כרפתן, משם עבר לחממת המלפפונים עם עזרא ראובני ז”ל . אח”כ היה חצרן כמה שנים כולל מלחמת יום כיפור ואחרי ה, ולבסוף עבד בציפוי ובקבקור. במסגרת תפקידיו בקיבוץ היה ממונה על הקלפי במשך 7 שנים . במסגרת תפקיו זה הוא הקפיד לקרוא את הדף לחבר לפני הדפסתו, כדי שהחברים יבינו על מה הם מצביעים. וגם שמר את פתקי הקלפי לכמה חודשים, כדי שאפשר יהיה לעשות ספירה נוספת במקרה שהיה חשד לטעות. הוא התנגד לעשות קלפי ממחושבת כל זמן שהיו בקיבוץ חברים ותיקים שלא היה להם מחשב . ולכן היו הרבה ספירות קלפי
בגיל 79 חלה ושכב חודש וחצי בבית חולים בהם 3 שבועות בטיפול נמרץ. אבל הוא חזר הביתה ובעזרת כל מלאכי הקודש של הבית הסיעודי הוא נעמד על רגליו וחזר הביתה . מאז היה כל פעם בבית חולים ובבית הסיעודי , וחזר הביתה. הפעם השלישית הייתה האחרונה המוות גבר עליו, והשאיר את כולנו מיותמים. אנו , כל המשפחה רוצים להודות לכל עובדי הבריאות ,ובמיוחד לבית הסיעודי ולכל עובדיו. על הטיפול ביקירנו זה. נוחה בשלום אהובי היקר על משכבך , ואנו נזכור אותך לנצח
אשתך האוהבת אותך תמר

כתבו נורית ואורה

אתמול היה יום כיפור, ניסיתי להסביר לילדים שלי מה משמעות יום כיפור . חשבתי לעצמי מה הוא יום כיפור בשבילי? בשבילי יום כיפור זה זיכרון מ1973 : שאבא בא לומר לי שלום כי הוא נסע למלחמה. לא רציתי לומר לו שלום בכיתי ואמרתי לא שלא ילך . אז אבא הבטיח שיחזור. אחרי שנסעת הצטערתי שלא הייתי חמודה אליך . לקח הרבה זמן אבל בסוף חזרת ואפילו הצלחת להביא לי מתנה בדרך הביתה. ועכשיו אחרי יותר מ40 שנה רציתי להגיד לאבא כמה טוב ששבת מהמלחמה ההיא ואלו שבאו אחריה. וכמה שאני אוהבת אותך ואת אימא . אבא טוב סבא נהדר תמיד תהיה איתנו בלב

אוהבות אותך נורית ואורה

כתב יאיר

אבא לכתוב לך דברי פרידה, זה לא הגיוני. היית שם תמיד בשבילנו. לא בחיבוקים ונשיקות אבל כשהיינו זקוקים למשהו תמיד היית שם. אם זה בתור ילד שהיינו נוסעים לעפולה למרפאת עומר למעקב רפואי ולאחר מכן תמיד הולכים לאכול פלאפל בגולני. או שישבת לידי בבית החולים אחרי ניתוח שקדים והבאת לי כל הזמן גלידה כי זה מה שהרופאים אמרו שאני צריך לאכול
כשגדלתי והתאמנתי בשחייה היית בא איתי לתחרויות ויושב יום שלם (תחרויות שחיה אורכות המון שעות) בשביל לראות אותי שוחה חמש דקות
היית איש עבודה והתגאית במשלח ידך אם זה בציפוי שהצלחת למצוא את הנוסחה הנכונה לצפות חלק מסוים לפי דרישת הלקוח, ולאחר מכן בקב קור שמעבר לעבודה היום יומית השתלבת ועשית עוד הרבה דברים במפעל מעבר לתפקידך הרשמי
היית בן אוהב להורייך חנה ומרדכי היית פעם בשבועיים-שלושה מסיים את יום העבודה לאחר ארוחת צהריים היית מודיע לי (או לנורית או ליפתח) שניפגש בתחנת האוטובוס בשעה 12:45 ניקח קו 412 לבית שאן ומשם קו 941 מבית שאן לאשדות יעקב. היינו מגיעים לאשדות יעקב הולכים לבית של סבא וסבתא ושם אוכלים את העוגיות שסבא אפה ושותים קפה שסבתא הכינה בפרקולטור ובעונת הגויאבות אוכלים גויאבה מהעץ בגינה (הסיטואציה היחידה בחייך שהיית מוכן להיות באותו חדר עם גויאבה). ובאזור השעה חמש היינו עושים את הדרך חזרה לקיבוץ עם מלאי פקאנים לשנה. לאחר שהתבגרנו גלית עניין רב במסורת ישראל למרות שלא היית דתי בשום אופן. חשת שמסורת ישראל זה הגשר שמחבר אותנו לעברנו. ואפילו לקחת קורסים באוניברסיטת תל אביב בתחום, ותמיד אמרת לנו כמה שחשוב לך שנאמר קדיש על קברך
בקשר שלך עם אימא תמיד היה המון אהבה וכבוד הדדי ואיזנתם אחד את השני בצורה מושלמת. השנים האחרונות היו קשות יותר אבל אתה כל הזמן הוכחת לנו את שאתה רוצה להיות איתנו וכמה שמחת שנולדו לך הנכדים והיית מוכן לעשות הכל בשבילם. בסיום דבריי אני רוצה להודות לצוות הבית הסיעודי שהראה לי כמה חסד וחמלה קיימים בעולם הזה

אוהב אותך, יאיר

כתב יפתח

אבא זה מרגיש לי מוזר מאוד לכתוב לך, אנחנו גדלנו בחינוך המשותף, לכאורה אנשים ששומעים את זה היום חושבים שלא ראינו את ההורים, למעשה אני הייתי עם ההורים שלי הרבה יותר מהזמן שיש לי היום עם הבנות
אנחנו היינו הילדים של אימא בעקבות נורית, אני זוכר שתמיד היינו אומרים שאימא משכיבה… וכעסנו שאתה השכבת אותנו. לעומת זאת בנסיעות לתור לרופא היינו מעדיפים לנסוע אתך כי תמיד הייתה קונה לנו דברים יותר מאימא. ככל שבגרתי התקרבנו, זכור לי בשנות העשרה שלי ששובצתי לעבודה במפעל ועבדתי יחד אתך, במפעל הוות דוגמה לחריצות ולמוסר עבודה גבוהה וכך על ידי דוגמה אישית נתת לי דוגמאות לחיים שנשארות אתי עד היום
תמיד הייתם הורים מעורבים מעולם לא התכופפתם בפני המערכת כשהיה מדובר בנו. הבנתם לצד היתרונות של דרך החינוך את הבעייתיות שלה ותמיד עמדתם לצדנו כשהיינו צריכים. תמיד תפסתי אותך כאבא אוהב וסמכותי לעתים מרוחק, בבגרותי הבנתי מבת הדודה שלי נטע שהיית הדוד הכיפי שהיא הכי אהבה והדבר היה לי מעט שונה מצדדי אישיות שהכרתי בך. ואז באה שחר מרגע ששחר נולדה התגלה לי אדם אחר סבא רך ואוהב סבא שתמיד נכון להגיע ולטפל בנכדה שהיא הפכה להיות כל עולמו , סבא משחק, סבלני ומסור ללא גבולות שחר מגיל צעיר החזירה לך אהבה והיה לכם קשר מיוחד בטיול שלנו להולנד במתקן הסירות באפטלינג זכור לי במיוחד ששחר אמרה “סבא אל תפחד” למרות שישבה באותו רגע בסירה רחוק ממך עם כל שאר המשפחה
שבועיים אחרי שנוגה נולדה איבדת את אמך סבתא חנה, אישה שעד רגעיה האחרונים הייתה נוכחת בחיי כולנו . אתה מצאת משמעות בטיפול בנוגה וכך הגעת פעמיים בשבוע לשמור על נוגה בבקרים וכך נוצר לכם גם קשר קרוב ומיוחד, מאז כל אשפוז נוגה תמיד מתנדבת ראשונה לבוא לבקר ומחזירה לך אהבה על כל מה שקיבלה בשנים המוקדמות. כשגלי נולדה כבר היית יותר מבוגר אך עדיין יצרתם קשר אוהב וקרוב.
לפני שלוש שנים עברת אירוע שלא האמנו שתצא ממנו ולמרות הכול הצלחת לצאת וחזרת לצלילות ולעוד כמעט שלוש שנים של חיים שלמים וטובים למרות שכבר היו כמה מגבלות. לפני כמה חודשים כשהתחילו האשפוזים וההתדרדרות עדיין הייתה תקווה בהתחלה ששוב תצא ממצב הבלבול ותחזור אלינו אך עם הזמן התקווה התבדתה ובסוף קיוויתי שאכן זה יהיה קצר ולא תסבול, לשמחתי הסבל היה קצר ומתת בשנתך
בזכותך זכינו להכיר את הצוות המדהים של הבית הסיעודי שעשו את הסוף שיהיה קצת יותר קל ואפשר לנו לישון בשקט ולהמשיך בשגרת חיינו למרות המצב הקשה

באהבה יפתח