נולד ב- 1.7.1923

נפטר ב- 8.08.2010

היה נשוי לרעיה דיסטנפלד

אב לרונית,

דלית (יבלונובסקי)

תמיר, תמנע, ועמית

דברים על הקבר
יענקלה נולד בפולין, בגיל שנתיים עלה ארצה עם משפחתו. גדל בשכונת “מחלול” שעל שפת הים בתל-אביב, בצריף דל, שלימים נבנתה במקומו ברכת גורדון. תנאי החיים היו קשים. אבין, שעבד בסלילת כביש רחוב בן-יהודה, נפצע בתאונת עבודה, והתקשה לפרנס את המשפחה בת שש הנפשות. לאחר שסיים יענקלה את בית ספר יסודי “תל-נורדאו” נקרא לעזור בפרנסה, וכך עבד בשעות היום ולמד בערב.
בגיל 16 הצטרף לארגון ההגנה, בתחילה כקשר, המעביר הודעות בין המפקדים, ואחר כך כמדריך ומפקד. ב-1942 גויס לשרות מלא. הדריך קורסים רבים, וכשהוקמה חטיבת “גבעתי” צורף אליה, תחת פיקודו של שמעון אבידן. נלחם עם גדודו בדרום, ב”כיס פלוג’ה” ובעיירות איסדוד ומג’דל. (לימים אשדוד ואשקלון) השתתף בקרב לשחרור יד-מרדכי, וכאשר נכנסו לקיבוץ ההרוס, נטל דלי צבע ומכחול וכתב על בריכת המים ההרוסה “יד-מרדכי נגאלה” בכתבה שתיארה את הקרב נכתב: “יד נעלמה רשמה את הסיסמה”
בתום המלחמה עבר יענקלה לפיקוד הגדנ”ע. יזם וביצע מסעות של הגדנ”ע ברחבי הארץ. הגדול שבהם: “מסע האלף למצדה” ב- 1952 יצא ללמוד חינוך גופני במחנה “יונה” בתל-אביב. סיים כתלמיד מצטיין, וקיבל את פרס דוב הוז, ומילגה של 70 לירות להמשך לימודים.
בסיום הלימודים חזר לגדנ”ע כקצין מבצעים, ושם נפגשו דרכינו. גם אני שרתתי בגדנ”ע , ובאחד הכנסים אותם ארגן יענקלה, ישבנו אני וחברתי מירה מאחור, תוך פגישה צוהלת עם חברינו. ואז הורה יענקלה – אתם השתיים, לעבור לספסל הראשון. כעבור כמה ימים, כשהזמין אותנו לבילוי בתל-אביב, היה לי ברור שהוא מתכוון לחברתי. לקח לי זמן להבין שהוא התכוון אלי…
יענקלה ביקר אותי בכל מקום אליו הועברתי. לאט לאט הבנתי שכוונותיו רציניות. כשהצגתי אותו בפעם הראשונה בפני הורי, אימא התאהבה בו מיד, אבא שאל ובירר את דעותיו על הקיבוץ ופסק: “נראה בסדר, לכי על זה” נישאנו ב-1953. יענקלה הוציא את כל חסכונותיו ונסענו לטייל בחו”ל. היינו בין הראשונים שיצאו מהקיבוץ לחו”ל, לא ידענו איך להתארגן ומה לקחת. נסענו כמו שני כפריים היוצאים לעיר הגדולה… חווינו חוויות מרגשות, פחדנו שלא יספיק לנו הכסף (כי הייתה הגבלה בהוצאת כספים מישראל).
חזרנו עם קצת כסף, ויענקלה החליט להשקיע אותו במצלמה, וכך הפך לצלם. לימים הקים עם עוד חברים את “צלמון”. תמונות ראש השנה לכל משפחה, חגים ואירועים, והמון תמונת של ילדים שנוספו למשפחתנו במשך השנים: רונית, דלית, תמיר, תמנע ועמית. לאחר שחרורו מהצבא התחיל לעבוד כמורה לחינוך גופני במוסד החינוכי, והכניס הרבה חידושים כמו תחרויות בין בתי הספר. לימד בשקידה ובחריצות והגיע עם הילדים להישגים יפים. יענקלה יצא להשתלמות באירופה, השתתף בכנסים של “הפועל” עם המוסכניקים במופעים, שימש כשופט ב”מכביות” ובתחרויות ספורט אחרות. קיבל הרבה פרסים, תעודות הצטיינות, ותעודת “איש כפועלו” על מפעל חייו. נסע להדריך במחנה השומר-הצעיר בארה”ב, השתתף כאיש ספורט ב”שומריות” . היה רכז ספורט של התנועה הקיבוצית. נסע ב שליחות הגדנ”ע להכין מופע בליבריה לכבוד הכתרת הנשיא, והשתתף במפעלי ספורט רבים בארץ ובעולם. איש משפחה נהדר, דואג ואוהב, מספר לילדים סיפורים ומלמד שירים מילדותו בתל-אביב. טייל הרבה עם המשפחה, מארח למופת ושומר ידידות לשנים.
רעיה

אבא שלנו…
אנחנו יושבים לידך בבית החולים ובבית הסיעודי לסירוגין. אתה מחובר לחמצן ולצינורות שונים, ואנו תוהים איך מסכמים 55 שנים של הורות. אתה נלחם על עוד נשימה, נותן חיוך, מעיף מבט, רוצה לומר. איננו מבינים הכל, משהו מציק? משהו כואב? אבל דבר אחד ברור לנו – אתה נפרד, אתה דואג לסדר את הטוב שיהיה אחר כך, ממש כפי שהיית במשך 87 שנות חייך.
אבא שלנו, זוכרים אותך כאיש הספורט, ואת משרוקית החינוך הגופני. שנים רבות היית מורה במוסד, שגידל דורות של ספורטאים ואתלטים, ימי “אות הספורט” לחברים, וימי ספורט “שטפטה” אזוריים מול קיבוצי הסביבה, צעדות הגלבוע הראשונות, וצליחת הכינרת שנאלצנו לעשות. קיבלת פרסים ואותות הוקרה רבים על פעילותיך לקידום הספורט והחינוך הגופני בארץ. הרמת מופעי פירמידות מרשימים בכינוסי הפועל, ונשלחת לשליחויות בחו”ל…
האהבה הגדולה של אבא שלנו היא אימא שלנו. בימי חמישי לפני הסרט השבועי, מבצע משפחתי – מתכוננים ליום שישי. אבא רוחץ את הבית, אימא אופה עוגה, ואנו מנסים להשתמט. אבא שלנו בונה ומתקן כל דבר בבית, מקלחת לאימא שלא תצטרך לרוץ למקלחת המשותפת, ועוד רחבה לבית, סככה ואופניים לכולם. ממך למדנו תבונת כפיים מהי.
לקחת אותנו לטיולים בנופי הארץ שכה אהבת, משארם-אל שייך בדרום עד דן בצפון, אין פינה בארץ שלא חרשנו, ברכב או ברגל. בכל מקום עם המצלמה מנציח אותנו כשאנו אוכלים. ובכל מקום יש סיפורי גבורה שאבא שלנו שייך אליה. חשבנו אותך לקשוח, וגילינו שיש לך לב רגיש. אבא אוהב, שאפשר לראות מאחורי הבעת הפנים שלו את הדאגה העמוקה והאהבה שלך אלינו. לקחת אותנו בדילוגים אל בתי הילדים, ושרת לנו את “ריח דבש וריח מנטה” לפני השינה. ובחדר ובבית הילדים ישבנו מהופנטים לסיפורים מפרי דמיונך על פי תמונות מספרים סיניים. גם הנכדים זכו לשמוע את סיפוריך ושיריך.
ישבנו אתך בחושך במעבדת הצילום “צלמון” וגילינו את סודות פיתוח והדפסת תמונות. אלפי תמונות צילמת ואת כולן סידרת לפי תאריך. תמונות אלו ימשיכו ללוות אותנו בהמשך חיינו ויהיו לנו זיכרון ממך. לאימא ואבא יש המון חברים. הם טיילו הרבה בארצות העולם וכל טיול הוכן כמבצע צבאי, והכל רשום ומתועד, לא נמלט שום פרט.
במשך הזמן המשפחה התרחבה והפכה ל”שבט” הצטרפו אליה כלות וחתנים, ומאבא הפכת לסבא. חווית אתנו את רגעי האושר, וכאבת אתנו את רגעי הצער. כל נכד שבא לעולם היה בשבילך אור גדול ואהבה חדשה. אבא פדנט, ישר כמו סרגל, מסור לעבודתו, לקיבוץ, לאורח חייו ולמשפחה. אדם רגיש, אוהב ודואג. אבא שלנו הוא סמל לצניעות וליושר. אוהבים אותך וזוכרים אותך לתמיד.
ילדיך