נולדה בפולין
ב – 20.1.1910
נפטרה ב– 23.12.1996
הייתה נשואה לאבטשו
אמא לאילה גת,
חנה אופק, יוסי ודני.

עם לאה משוחחת שרה שבת:
לאה נולדה בסטשוב, להוריה משה-לייב ופיגה סולניק
וכך מוסרת לאה: “ביתנו היה דתי מאוד, אבי חסיד נאמן, הבית היה מלא בילדים. בחיים נשארו שישה. כולם עלו ארצה, כולל ההורים, עוד לפני המלחמה. הצעירים בעקבות הגדולים. שלושתנו – הגדולים, נמצאים בקיבוצים: אחי, יעקב שילוני, בגן-שמואל, אני בבית-אלפא, ואחותי, יוכבד, ביד-מרדכי.
לקן נכנסתי ב1926-. כל העיירה שלנו נעשתה ציונית, עם פתיחת האוניברסיטה בירושלים, ב1924-. נכנסתי לתנועה כשנוסדה קבוצת בנות. היינו 10 בנות, כולנו למדנו בביה”ס פולני עממי. גמרתי 7 כיתות. הייתי פעילה בקן, הדרכתי קבוצת ילדים, ובגלל פעילותי הרבה גם קיבלתי סרטיפיקאט לבד. עליתי לארץ ב1932-, לקיבוץ פלנטי שברחובות, ומאז אני עם כל חברי, בכל התחנות שפלנטי עברה
המשכתי בפעילות חברתית עד זקנתי. לעבודה בקן, אני חייבת את כושר הביטוי שלי, כי עד אז קשה היה לנערה להתבטא בציבור, כבודה היה בביתה פנימה. התפתחתי בקן, החניכים שלי כעת בקיבוצים מסילות, אילון ויד-מרדכי. רבים לא זכו לעלות ארצה
בקיבוץ מילאתי תפקידים רבים. עבודתי הייתה בנוי ובמטבח, ולעת זקנה בתעשייה בקב-קור, שם אני עובדת עד היום ומקווה להמשיך כל עוד כוחי איתי”.
לאה מילאה הרבה תפקידים, כפי שאמרה: שמשה חברת מזכירות וסדרנית עבודה, הייתה בועדות תרבות, בניין, קשר, מינויים, השתלמות, כוח אדם
ביתה מלא דברי אמנות – עבודות ילדיה ובעלה.

יוסי, בנה:
“אמא הייתה קיבוצניקית אדוקה, ולא התחרטה על השינוי הקיצוני שעשתה בחייה. נאמנותה לקיבוץ הייתה מוחלטת ובלתי מתפשרת. היא לא היססה להביע דעה על כל נושא, בעיקר כאשר חשבה שנעשתה סטייה מהעקרונות. אמא הייתה מאוד מודאגת ממה שנעשה במדינה. שאלה בכל הזדמנות: ‘מה הולך לקרות במדינה הזאת’? אמא ואבא היו קרובי משפחה, והכירו מגיל 3! ראינו אותם כל חייהם כאדם אחד, שלא ניתן להפרידו. הם חיו חיים שלמים והיה להם טוב מאוד במשותף”.