נולד ב – 13.4.1932
נספה בתאונה קטלנית
ב – 9.8.1971
בן למוסה ודורקה
היה נשוי לשרקה
אב לאייל, דורון, תומר
ורוני (אביגל)
אח ליורם ורחל (מינה)

התחנך בחברת-הילדים ובמוסד החינוכי בקבוצת “איילה”. ילד ער וזריז, ראשון לרכיבה על סוס וראשון לנהיגה במכונית.
בצה”ל שירת ביחידה קרבית, השתתף בפעולות נועזות ובקרב תל-מוטילה.
בקיבוץ עבד במכונות חקלאיות והתברך בתבונת כפיים.
במשך שנים היה נהג משאית בקואופרטיב “בית-שאן-חרוד”. איתן: “לא פעם שאלתיו: מאיר, מדוע אתה נלחם לצדק מוחלט? מדוע אינך נותן לבעיות להתגלגל לבדן, כך שייפתרו במשך הזמן? תשובה על-כך מעולם לא קיבלתי, אולם ידעתי – זה היה אופיו של מאיר”.
יששכר: “בתקופת מלחמת ההתשה, גוייסו מכוניות הקואופרטיב לעבודות שונות, בביצורים ובדרכי הגישה ליד הירדן. תחושתו הטבעית של מאיר אמרה לו שאסור לתת לנהגים הרגשה ש’אנחנו המנהלים נותנים הוראות מהעורף הבטוח, בעוד הם המסכנים עומדים תחת פגזים ובין מוקשים’. מאיר היה יושב ימים שלימים ממש בשטח, יחד עם הנהגים, כשמידי פעם היה מדווח באלחוט על ‘צפרים’ הנופלות מסביבו… מסירותו ויושרו הביאוהו גם עד לסכסוכים וניגודים. היה שקוד ונאמן לתפקידו ובשום אופן לא יכול היה לקבל את העובדה שאנשים מסוימים מעדיפים את טובתם הפרטית על זו של הקואופרטיב. ומשנוכח שלא תמיד הכל הולך ישר ולעיתים מנהלים מדיניות של תככים, אמר: ‘אם כך אין לי מה לעשות בקואופרטיב”.
נספה בעת שהמשפחה יצאה לטיול משפחתי ברמת-הגולן. בעת נסיעה ב”דרך הנפט” התנגשה מכוניתם במשאית. מאיר, שרקה, הבן תומר וזוג קרובי משפחה מצרפת – קלרה ושרל – נהרגו במקום. שני בנים נוספים – אייל ודורון – נפצעו קשה, והיו מחוסרי הכרה מספר חודשים, עד שנרפאו. הבת הקטנה רוני הושארה בבית וכך ניצלה. רוני אומצה ע”י סוניה ואהוב נהוראי.
רחל, אחותו: “פניך מגלות הכל ללא מילים. אם התרגזת, אפילו לא היית צריך להרים קול – העיניים הזועמות ומשפטים קצרים וקולעים היו מגיעים אל המטרה. ובדרך כלל, במצב-רוח טוב, העיניים היו צוחקות והחיוך הנעים היה שפוך על פניך וחילקת אותו ברוחב-לב לכולם… אחר-כך מצאת את שרקה שלך, נערה צחקנית, עליזה וביישנית. אזכור אותה עוברת מסביב לחדר שלנו ומתביישת להיכנס. פעם סיפרה לי כמה היא מתביישת להיכנס ומפחדת מהחתונה”.