נולד ב – 7/9/1937

בן לברכה ויצחק הורוביץ

נפטר ב – 22/5/2018

היה נשוי לניצה

אב לכרמית ז”ל סיגל אלעד אריאל וליאור

כתבה סיגל
אבא שלי היקר מכל
תחייה בלבי לעולמים, זרעת אור, יושר, אמונה, כוח להיאבק, עקשנות, לא לוותר. לימדת אותי לאהוב אנשים ולכבדם, לצעוד קדימה בנחישות. הייתה לי מורה דרך, השבילים שבהם הלכת היו מפותלים, לא תמיד הבנתי למה בחרת באותה הדרך, עם הזמן שחלף התבהרה התמונה. גם סימני השאלה הובילו לראייה שיש לי אבא שלא הולך בתלם, שדווקא קיצוניות העשייה, התהפוכות, הרגשנות והאכפתיות, הצורך לעזור לזולת בלי משמעות משנית הם היופי הנשגב שלך. אני גאה בך, באומץ הלב בנחישות שלך בערכים הנשגבים שפעלת על פיהם.
שנים רבות שאנחנו לא גרים קרוב. בתוך מאבקי החיים בניתי לי קן משפחתי רחוק, אבל קרוב מאוד ללבך. אתה היית האור שלי, היית מעורב בחיי, דאגת, עזרת והקשבת לי. בכל שיחה התעניינת על הילדים, מה קורה בחיי, מה אני עושה. בביקורך בעבר בארה״ב היית משפץ, צובע קירות, הדאגה והמסירות שלך לימדו על האיכויות והכוחות שבך. כל קיץ בביקורי עם ילדי עדן, גפן ואליה הענקת לנו תחושת בית. אהבנו לטייל, לשחק על הדשא לנסוע אתך בטוסטוס. למרות המרחק הפיזי בינינו נטעת בילדי אהבה, הם גדלו והבינו את יחידיות מהותך. עטפת אותם בתחושת שייכות. בכל אחד מילדי מושרש עמוק ערכיותך, ואני אם גאה ויודעת שבזכותך היופי ניצח.
לפני 9 חודשים חגגנו לך, אבא יום הולדת 80. רצית שכל חברייך יבואו חברים מילדותיך בפתח תקווה, מהצבא, מעבודתך במקומות שונים בארץ. אנשים רבים פסעו אתך כברת דרך, הרי אתה איש עשיה, רבים הם הכיוונים שאליהם נשאה נפשך. רצית לשמוח, לקבל את תשומת הלב שמגיעה לך, להיות נאהב ע״י האנשים שהכירו ביחידותך שאוהבים אותך. לא ביקשת שום דבר שלא הייתה מסוגל להעניק. אבא יקר, צעדת ביושר נפשי במסלול החיים. עזרת לחלשים, לחולים לנזקקים. לא האמנת ברחמנות עצמית כל שעשית, היה בצניעות ויושר. רצית כבוד לפעמים התאכזבת שאנשים לא תמיד עמדו לפי קנה המידה שלך. אחרי שחגגנו 80 נראה שהגעת לפסגה, נחלשת והתעייפת. חלית האמנו שתצליח להתגבר. היו עליות וירידות ואימא טיפלה בך במסירות נפש שאין שני לה. הייתם ביחד בבית שלכם במקום האהוב עלייך. אבא אתה איש של חופש, עשייה, אהבת אדם וחייה.
הקושי הנפשי שאינך יכול לנוע במרחבי החיים כפי שהייתה רגיל כל חייך גרם לך לשקוע להיות חסר אונים. התבוננתי בך מקרוב, חיבקתי נישקתי אותך ולא הפסקתי להגיד לך אבא אני מתה עלייך. ואתה ענית לי אני יודע! קשה היה לך להשלים עם העובדה שאתה המטופל, היו בך כוחות להיאבק, רצית לחיות לנסוע לטייל ליהנות מהפרחים, מהגלבוע, מבית הקפה שאהבנו להתפנק יחד. כל פעם כשבאתי הכנתה מסלול נסיעות, לפני חודש עוד היינו בבתניה, בבית גבריאל- כמה שאהבת את הבייגל שם, ישבנו והסתכלנו על הכנרת.
היה לנו מסלול על הגלבוע, שאהבנו לנסוע יחד. אני לא יודעת איך לחיות בלעדייך, אהבתי אותך בכל נשמתי. לפני שבוע וחצי עברנו יחד לבית הסעודי, זה שבר את אמונתך.
הסערה הנפשית והפחד להתנתק מהחיים החלישו אותך. שאלתי אותך אבא לחזור לארה”ב לגמור את שנת העבודה, או להישאר. אתה ביקשת שאתן לך את כל העובדות, ישבנו מתחת עץ הזית ואמרת לי: סעי ותחזרי ב 9 ליוני, אחרי שאת מסיימת את שנת הלימודים. אני אחכה לך… כך אמרת.
אני לא אפרד ממך, אבא, שנים שבאתי והלכתי ותמיד ידעתי שאתה פה בשבילי.
אבא יקר שלי, אתה איתי לעולמים.
בתך סיגל

כתבו זיוה ורבקה’לה

מוטי הורוביץ דברים לזכרו
אדם רגיש ואכפתי ,חרוץ , טורבו ללא הפסקה….
מוטי נולד בפתח תקווה בשנת 1937. הוריו, יצחק וברכה הורוביץ עלו ארצה מרומניה בשנת 1932. והתיישבו בפתח תקווה, אם המושבות, בצריף קטן ברחוב שפירא. ברכה, אמו של מוטי, עבדה במפעל סודי של ההגנה בו ייצרו לצבא תרמילים לכדורים. במהלך עבודתה במפעל נפצעה קשה. עקב הפציעה אושפזה לכמה חודשים בבית החולים ועברה ניתוחים רבים בכפות הידיים. באותה תקופה, אביו של מוטי, יצחק שהיה נוטר ואחראי אזורי, לא יכול היה לטפל במוטי , ומוטי נשלח לתקופה אל הדודים ,משפחת בולר בקיבוץ שריד. כאשר ברכה החלימה מוטי חזר לבית ומאוחר יותר נולד אחיו– אבי.
אמו הייתה דמות מרכזית ומשפיעה בחייו. מוטי הביא את ברכה אמו בערוב ימיה לבית הסיעודי בבית אלפא, שתהיה ליד משפחתו

בנעוריו היה ילד חוץ ברמת יוחנן. מוטי מתגייס לצה”ל לחייל הצנחנים. בשנת 1960 ניצה ומוטי מתחתנים, מוטי עובר לבית אלפא ומשתלב בחבורת ה”חתנים” של קבוצת “אלומה”… לשמחת המשפחה נולדים הילדים: כרמית, סיגל, אריאל אלעד וליאור.
עצב עמוק עוטף את המשפחה כאשר כרמית ביתם הבכורה נפטרה והיא בגיל הנעורים..
בשנים הראשונות בבית אלפא מוטי עבד במידגה ובהמשך קיבל את ניהול הענף. מאוחר יותר נכנס לעבוד בבניין יחד עם ארטק שרייבמן אותו העריץ וראה בו מורה דגול. לאחר זמן מוטי החל ללמוד הנדסת בניין בטכניון.
במשך 45 שנה מוטי בנה עשרות בתים בבית אלפא: את בית-העם יחד עם ארטק ודוד לוי, אתו נשאר בקשר לאורך כל השנים, חדר אוכל של בית הספר, היום של האירוח, הבית הסיעודי, שכונת מכבסה ושכונת מחלול, הקים את האנדרטה לזכר חללי צהל בבית הקברות, במפעל פלגל בקיבוץ חפציבה, ליווה את הבניה בקיבוץ מירב שם הקים בית לילדים הזקוקים לטיפול מיוחד, וקשר קשרים מיוחדים עם אנשי קיבוץ מירב. מוטי היה בצוות להקמת מבני השומרייה השביעית ביער אחיהוד. שומריה של 10,000 חניכים מכל רחבי העולם. הוא הקים כ-15 קינים של ה”שומר הצעיר” ברחבי הארץ: בקריית שמונה, חיפה, כפר סבא, רעננה, פתח תקווה, ערד, קריית גת ,ירושלים. ועוד… כמו כן היה אחראי על אתר ביתניה עילית ודאג לפיתוח המקום.
בהיותי גננת, מוטי דאג לכך שנגיע עם הילדים לכל אתר ואתר שמתבצעת בו יציקת בטון. ותמיד, הידיים הרכות והקטנות של הילדים, היו סימן בתוך הבטון שהתקשה, שהיינו כאן… וחווינו חוויה….
למוטי הייתה זיקה לשימור אתרים, הוא דאג לשמר ולתעד מבנים ואתרים בבית אלפא שהם סימן דרך היסטורית של המקום כמו תעלת ה- ,אסם התבואות, ועוד… דמותו של מוטי חקוקה במבני הקבוץ לזיכרון. מוטי החל לעבוד בקיבוץ-הארצי. בתחילת שנות ה-90 הקים בגבעת חביבה עם האדריכל דן פלג את “בית-מורשת” המשמש כמוזאון להצגת יצירות של אמני הקיבוצים וכן את “בית עדות” על שם מרדכי אנילביץ’, המשמש עדות לשואה, להנחיל לדורות הבאים את זכר השואה והגבורה.
למוטי הייתה אהבה עצומה ובלתי נגמרת לבעלי חיים. הוא גידל וטיפח אותם והיה מסור להם במסירות אין קץ. חתולים, כלבים, נחשים ואפילו אימץ עורב פצוע. מוטי היה עולה 3 פעמים בשבוע לגלבוע, כמו שעון שוויצרי, כדי להאכיל את השועלים ושפני הסלע , ואף הקים פינת האכלה לשועלים ושתל במקום עץ. אנשי הגנת הטבע הכירו בעשייתו המיוחדת. יחד עם כל פעילותו הברוכה וללא הפסקה, מוטי היה אב מסור דואג למשפחתו, לביתו לכל ילדיו ונכדיו. במשך השנים במסגרת תפקידו כרכז בניין, מוטי טפל בבית הקברות -בכל לוויה ולוויה. קשר קשרים עם המשפחות בעת בניית המצבה ,ודאג מאוד לעתיד בית הקברות. היום אנו מקיימים את בקשתך האחרונה למצוא את מנוחתך ליד בתך היקרה -כרמית ז”ל.
נוח בשלווה למרגלות הגלבוע שכה אהבת.
אסיים בציטוט מהשיר:
“באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל ,
לילה חיוור משתרע
על שדות עמק יזרעאל….”
כתבו רבקה’לה וזיוה. 22.5.2018

כתב אבי אחיו של מוטי

מוטי אחי היקר !
קשה לי להביע את גודל העצב שאני ובני משפחתי חשים ברגעים אלו. רק לפני שבוע ביקרנו אותך, שרה’לה ואני, ושמחנו לראותך יפה ממש כמו שהיית לפני המחלה. היינו מאושרים לשמוע כי סימני המחלה נעלמו וכי תוכל לחיות עוד מספר שנים….. אכן, ישבת על כסא גלגלים , אכן- לעתים נדדה מחשבתך, אך גילינו שוב את אותו מוטי- זה שמתבדח בדרך האופיינית שלו, שניתן לשוחח אתו בבהירות ובצלילות. אך לטבע היו תוכניות משלו! כבר ביום ג’ התבשרנו לתדהמתנו שהלכת מאיתנו- והחלל שנפער בחיי גדל וגדל מאז! ואני מוצא את עצמי אבל וכבד רוח ת ממש כאילו לא היה מרחק של שנים רבות וקילומטרים רבים בינינו!
מוטי: אתה האח היחיד שהיה לי, ואתה שימשת כמשענת ברזל לכל משפחת הורוביץ. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותך, כשהייתי כבן שנתיים, ואתה היית עם מדי צבא… בחור גדול , רחב כתפיים שלא ידע בדיוק איך להתייחס אלי…. לאחר נישואיך לאורך שנים ארוכות, מגיל ילדות, כל סוף שבוע היה אצלכם בקיבוץ. ההורים שלנו הגיעו באוטובוס ביחד איתי ואני הרגשתי את חום לבך תמיד. ההורים דאגו לשלוח אותי מידי כל חג אליכם לקיבוץ ותמיד נהניתי. חום לבך תמיד הקרין עלי והרגשתי כאילו אתה האבא השני שלי.
לא אשכח איך בילדותי צירפת אותי בבוקר לעבוד ביחד אתך בברכות הדגים… ובמיוחד לא אשכח את התקופות הקסומות בקיץ שבליתי בקיבוץ אתך ועם רעייתך. אימא תמיד ספרה לי כי בתקופת המשבר של חיי, כאשר הייתי מאושפז בתל השומר לאחר פציעה קשה בצבא, היית מגיע אליי לעתים תכופות למרות המרחק הפיזי. אני כמובן לא זוכר כי אדי התרופות ערפלו את חושי. אני זוכר כיצד הבאתי כל חברה רצינית לקיבוץ כאילו לקבל אישור שלך- האח הגדול. ואני גם זוכר, כיצד שרהלה אמרה לי כשהחלטנו להינשא, שנקודת הזכות העיקרית שלי היא – אחי מוטי, על טוב ליבו והחום אותו הוא מעניק לכולם- משפחה, נוער תנועה שהגיע לקיבוץ, חיילים, מבקרים ועוד.
לא אשכח איך נפגשתי אתך ערב מלחמת יום הכיפורים אצלכם בקיבוץ. וכמובן גם לא אשכח את הטיול שאתה ביחד עם ניצה עשיתם יתי ועם שרה’לה רעייתי בשנת 1977.
בתקופות הקשות בחיי השתדלת ליצור עמי קשר ולתת מילה טובה ומחממת לב. כדרך עולם, גם אנו התבגרנו ואף זקנו. המשפחה גדלה והסתעפה, המרחק הכריע והקשר נותר בעינו- אך לעתים לא מזומנות. היום אני מיצר על כך שלא ניצלנו את מעט הזמן שעמד לרשותנו כדי להיפגש יותר, לתת חום ואהב זה לזה יותר… היום אני כואב ודואב את לכתך לבלי שוב !!
מוטי- תמיד יהיה בלבי ותמיד תחסר לי ולבני משפחתי ! רוצה אני לקוות כי שם למעלה , אכן יש מקום כזה
שבו מצאת שלווה ואושר ורגיעה מכל מכאוביך
אחיך אבי

כתב אלעד

אבא יקר, רואים שאתה איש של אנשים. תראה כמה אנשים אהבו אותך ובאו לחלוק לך כבוד אחרון. היית איש מלא אהבה ונתינה אין-סופית. איש של ערכים ועשייה. אהבתך האין-סופית לאנשים מורגשת בכולנו. הקמת משפחה נהדרת! ידעת לראות את הצורך של כל אחד. בכולנו יש חלק ממך, מהדאגה, מהנתינה והאכפתיות. בימיך האחרונים סבלת רבות, ידענו כי החלטת ללכת לך בדרכך, לנוח בשלום.
אוהב אותך, אבא יקר – אלעד

כתב אריאל

אבא יקר, הגענו לבית הקברות, שאותו כל כך פיתחת, ואני מתקשה להאמין שכאן זה בעצם נגמר. עשרות שנים של עשייה, נתינה ותרומה – באו לקיצן. אני זוכר את השנים בהן הייתי מצטרף אליך בנסיעות הרבות ברחבי הארץ, כאשר ביקרנו בקיני השומר הצעיר, חלקם חדשים, חלקם משופצים, ובאתר השומרייה שהתקיימה ביער אחיהוד, ובעוד מפעלים רבים נוספים. תנופת העשייה שאתה עמדת בראשה: מנהל, מדריך, מוריד הוראות. תמיד באכפתיות ודאגה, עובד ללא הפסקה. שנים של עשייה, נתינה ותרומה – באו לקיצן. אני זוכר את השנים בהן הייתי מצטרף אליך בנסיעות הרבות ברחבי הארץ, כאשר ביקרנו בקיני השומר הצעיר, חל ההכרה וההישגים היו חשובים לך והושגו לעתים במאבקים ובהרבה עצבים. היה חשוב לך הדיוק והפרטים הקטנים, ובהרבה מבנים השארת בנוסף חותם – אותיות, מספרים וחיצים. לעתים מוסווים, לפעמים לא ברורים. את חלקם אני יודע, ואחרים יישארו תעלומה בלתי פתורה. בתקופה האחרונה ניסיתי להיות יותר קרוב. הרגשתי צורך לנסות ולהקל, ולעזור לך ולאימא, שבאמת התקשתה להתמודד עם השינוי העמוק שעברת בשנה האחרונה

אימא, אני רוצה שתדעי שכולנו בטוחים שעשית את הטוב ביותר עבור אבא, למעשה אני בטוח שאף אחד אחר לא היה מצליח כמוך. הסבל גבר בחודש האחרון וקשה היה למצוא מזור ותקווה. אבא יקר, אני עומד פה עכשיו ודמעות חונקות את גרוני ושרוי בעצב כבד, כי אני יודע שהחלטת מזמן לוותר. לא היית מוכן, או אולי לא ידעת כיצד לבצע את השינוי הנדרש – להרפות קצת ולתת מקום לאחר לטפל, לדאוג, להיות עבורך. עכשיו נגמר הסבל, הוקל לך ואני בטוח ששם למעלה יהיו אחרים שייהנו מכישוריך ועשייתך הברוכה.
היה שלום, אבא, מבטיח לך שנשמור על אימא מכל משמר. אריאל

כתב ליאור

אבא אהוב ויקר כל כך
הלב עצוב, הדמעות בגרון חונקות, והרצון לגעת ולחבק שוב צפים יותר ויותר. אבא יקר ומיוחד, עם לב ענק ודואג לכולם. אבא של עשייה, בנייה, תכנון, איש מקצוע. אבא של אנשים שעוזר ונותן. אבא של אהבת המדינה, האדם, הסביבה והחי. אבא שבכל שבת בלילה הגיע לצחצח את נעלי הצבא שלי, למרות שדיברנו שאין בכך צורך. אבא שבכל יום ראשון, כשצריך לחזור לצבא, “במקרה” גם הוא נוסע לכיוון ויש לו ישיבה באזור. אבא שתמיד דואג ושומר שאחזור הביתה. אז אבא – חזרתי, וכפי שהבטחתי לך, עד גיל 80 שלך אני הבן הקטן שלך אתחתן ואביא לך נכד נוסף
אז באמת הבטחתי וכך יצא נכד מקסים, אבל לך, אבא, זה היה קצת באיחור, לצער כולנו. חבל וכואב לי שכך המצב. בסתר לבי אני אולי מתנחם בכך שהסבל נגמר יחסית מהר, ואתה הגעת עכשיו ומצאת את בתך היקרה כרמית. יש לכם המון מה להשלים. אז אבא יקר, בקשה אחרונה – תנוח, תהנה, תסתכל, תנשום עמוק, כמו הנשימות האחרונות שראיתי אותך נושם בלילה האחרון. תמשיך ללוות אותנו מלמעלה, יד אחת אצלנו והשנייה אצל כרמית האהובה שלך.
תהיה רגוע, כולנו כאן – חברים שלך ובני משפחתך. הקבר שביקשת, בוצע לפי כל ההנחיות שלך – הכול כפי שביקשת מאיתנו. אנו נשמור על אמא, נדאג לה וננסה למלא את החסר. תנוח, אבא מיוחד ויקר שלנו. ליאור

כתב דורון גדיש

מוטי היקר, קשה ומוזר לדבר עליך בלשון עבר. אני כאן כדי להיפרד ממך ולומר תודה. לפני 47 שנים, בהיותי נער בן 14, עברתי תאונת דרכים. הוריי, אחי ושני דודים נספו בתאונה. אני ואחי אייל נפצענו קשה, ואתה מוטי, בחור צעיר, עם משפחה משלך, לקחת על עצמך לבוא לבקר אותי בבית החולים מידי יום, לתמוך ולסעוד. עשית זאת באדיקות רבה, במסירות אין קץ, ובאהבה מרובה. לימים השתקמתי, הקמתי משפחה, והיחסים החמים בינינו נשארו, כשאתה מלווה אותי במבטך, או במילה טובה. לאחרונה גם השתתפת עם ניצה בחתונת בתי הבכורה, וההתרגשות הייתה גדולה. מוטי, פינה חמה וגדולה יש לך בלבי, ואזכור אותך לעד. לניצה, סיגל, אלעד, אריאל וליאור – כואב בכאבכם ומשתתף בצערכם
דורון

כתב יובל דניאלי

הכרתי את מוטי בסוף שנות השמונים, כאשר נזקקתי לסיוע בהצבת פרויקט אמנותי גדול, שחייב פתרונות טכניים ויכולת ביצוע. אמרו לי שמוטי הוא האיש המתאים למשימה. נפגשתי עם אדם שדמותו עטורת הזקן הלבן כמו יצאה מ”ספר החלוצים” של פעם. קולו הרועם הוסיף מיוחדות לדמותו. מאז נקשרו נפשותינו. לא רק בגלל יכולת הביצוע המרשימה שלו, אלא בעיקר בגלל הרגישות וההבנה למכלול היצירה האומנותית. כאשר הגעתי באמצע שנות התשעים לארכיון “יד יערי” נפגשו דרכינו לעתים הקרובות. אי אפשר היה להישאר אדיש לנוכחותו. מוטי עמס על שכמו את תפקיד הבנאי, המפקח והמבצע של קבוצת “חבצלת”. בביקורי בבית אלפא התגלה כמכניס אורחים למופת. משרד רכז הבניין בצריף בכניסה לקיבוץ, היה מוקף בתמונות וחפצים שסימלו וציינו את מסלול חייו ותחביבו. מעורות נשל של נחשים, דרך סמל השומר הצעיר המפוסל בחמר, עד תצלום אתר הקיבוץ הארצי בביתניה עילית, שהיה מופקד על שמירתו. הייתה לי הזכות לבלות עם מוטי דרך מסלול פרידתו מתפקידו ב”חבצלת”. נסענו לאורך קיני השומר הצעיר, שהייתה לו יד בבנייתם. ראיתי את אהבתו הגדולה לתנועה, לחניכים, לבניינים, למעשה ידיו. לכל קן היה הסיפור המיוחד שלו, שמוטי נתן בו סימנים. נסענו מיער אחיהוד בגליל המערבי, בו מוטי הקים את מתקני השומריה, דאג לבטיחותם ותקינותם. בירושלים, בקן גונן, סיפר על פרויקט קהילתי שכונתי, ובערד על חלומות של מאות חניכים שבאים לקן. שם גם התוודענו לניגון היהודי המסורתי שפעם בליבו. כך שוטטנו ברחבי הארץ, הצטלמנו עם חניכי התנועה בזמן פעולתם בקן כפר סבא. מוטי לא ויתר על הצילום המשותף עימם. מוטי חניך התנועה המאוחדת מפתח תקווה, היה למאהב הגדול של השומר הצעיר. כאשר מחלתו החמירה, קיבלתי ממנו טלפון: שלח אלי תכניות וצילומים של אתר “ביתניה עילית”. כעבור חודש מופיע מוטי ב”יד יערי” בגבעת חביבה. גופו דואב והליכתו קשה עליו. מגיש לארכיון במאמץ לא קטן מתנה אישית ממנו: דגם מוקטן של אנדרטת ביתניה עילית. הדגם ריגש אותי מאוד, את כולנו. מוטי הגיע עם ניצה, בתו ונכדו הקטן, לתת לנו מתנת פרידה. ידענו שזו פגישתנו האחרונה. על דגם האנדרטה רשומים שמות כל קיבוצי הקיבוץ הארצי. כזה היה מוטי, מחוספס ורגיש, איש מעשה ובעל חלומות, איש השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, איש בית אלפא. קבוצת חבצלת נפרדת היום ממוטי בהערכה ובעצב רב, ומשתתפת בצער המשפחה, ידידיו וחבריו לקיבוץ. ננצור את זכרו עמנו תמיד.
יובל דניאלי

כתב יהודה גולני

מוטי, אני נפרד ממך אבל לא לגמרי. הרי אתה ואני היינו ביחד עם כל החברים שהלכו בדרכם האחרונה. וכעת – רק שמך מעלה את דמותך לנגד עיניי, כשאתה כל-כך שופע חיבה לכל. רגיש לאדם באשר הוא אדם, לטבע ולחי. איש חזק, בעל מעוף ורצון לפעול. מפתח-תקווה, מלבס, הגעת לרמת-יוחנן, ומשם, לאחר הצבא, הצטרפת לבית-אלפא בעקבות ניצה והקמתם בית משפחתי לתפארת. ברבות השנים הפכת להיות יותר בית-אלפי מהרבה בית-אלפים. חיית את דופק-המקום וידעת לשים דגש ולשמר את ההיסטוריה המקומית בצורה עניינית המכבדת את שהיה פה בעבר. אישיותך ודמותך – ששזורה בחיי הקיבוץ – תמשיך לעלות מדי-פעם בשיחות, במראות, במבנים ובסיפורי-המקום. אם ארצה לציין דבר אופייני לדמותך ולהשקפתך על המקום ותושביו – אגיד שהמחרשה, סמל לקשר בין אדם לאדמה, המונפת לשמיים – מזכירה את כל ההיסטוריה “על רגל אחת”. כי כאשר העיניים מופנות אל-על, גם הנשמה ממריאה! נוח בשלום בין רגבי אדמתנו לצד כרמית בתך. אתה נדבך משמעותי בתולדות בית-אלפא. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים
יהודה גולני

צילומי צבע: דוד עינב