נולדה ברוקיטנה, פולין
ב – 15.8.1914
נפטרה ב – 29.6.1987
היתה נשואה לאברמק
אם לעפרה (בהט), פועה (מרר),
אילת (גדות), אורנה (פריש)

מרים היתה הילדה ה13- למשפחתה. לאבי המשפחה היה מחסן של חומרי-בניין. הכל כיבדו את האב, משום שהיה איש טוב וישר. המצב הכלכלי של המשפחה היה טוב ולא חסר כלום בבית. האב היה חסיד קנאי וציוני נלהב. עם השנים, נפטרה האם ממחלת לב; האב – שמאוד רצה לעלות לארץ-ישראל – ועוד ארבעה ילדים, ניספו בשואה. מרים וארבעה מאחיה עלו לארץ ועוד אחד היגר לארה”ב. מרים למדה בבי”ס “תרבות” וידעה עברית על בוריה.
מרים הצטרפה לתנועת השומר-הצעיר בגיל 12. החניכים בקן היו מהשכבה המבוססת בעיר וחניכי תיכון. בקן התבצעה כל העת פעילות רבה. לאחר שסיימה את חברותה בגדוד הבוגרים, יצאה מרים עם חבריה לתקופת הכשרה בלובלין, שארכה כשלוש שנים וחצי, ובה עסקו בעיקר בכריתת עצים ובמנסרה.
בשנות ה30- ציפו לעלייה לארץ, אך לא היו מספיק רשיונות. בשנת 1938 החלו החברים להתארגן לעלייה במסגרת בלתי-ליגאלית. לאב לא היו אמצעים לממן את הנסיעה של מרים, אך הוא לווה כספים לשם כך. ב1939- הגיעה מרים לארץ, באחת האניות האחרונות בעלייה ב’, עם חברי הפלוגה מלובלין, למצפה-ים, ליד נתניה, שם כבר המתינו כ50- חברים להתיישבות. לאחר כשנתיים עלתה הקבוצה להתיישב ביד-מרדכי. אברמק, אותו הכירה מרים עוד מחו”ל, ביקר אותה מספר פעמים. הם החליטו להקים משפחה ואברמק שכנע את מרים להצטרף אליו בבית-אלפא.
במשך שנים עבדה מרים במערכת החינוך, בגילאים שונים, ואף השתתפה בהשתלמויות שונות בתחום הטיפול.
יעקב איתן: “מרים תמיד בראש הלהקה – שישיה או שמיניה – משמיעה מנגינות ושירים. שמעת שירים ומנגינות – ידעת כי הפעוטון, או הגנון של מרים, עושה את סיורו בחצר”.
באמצע שנות ה50-, כאשר הוקם קב-קור, הצטרפה מרים אל צוות העובדים הקבועים והתמידה בעבודתה זו מעל ל25- שנים.
מדברי מרים, בראיון שהעניקה לארכיון הקיבוץ: “עמדתי בתחנות שונות בחיי בקיבוץ – מהן משמחות ולעומתן גם עצובות ומכאיבות. לא אחת תקף אותי הייאוש, אך לשמחתי ידעתי להתגבר ולהמשיך. מבחינה חברתית, סבלתי מאוד, מפני שלא היו לנו כאן חברים וחברות. היום (שנת 1978) אני מציינת בסיפוק רב, שהמצב השתנה לטובה. אני מעורה בחיי הקיבוץ, משתתפת בכל השיחות, ויש לי חוג חברות טובות.”
עפרה, בתה: “אף פעם לא היית חולה, תמיד היית בריאה וחזקה. גם כאשר הרגשת לא טוב, לא ביקשת עזרה, כי תמיד את היית זו שעוזרת. אצלך, העבודה היתה מעל לכל – כך חונכת, בלי ‘חכמות’: אפילו כאשר כבר בקושי יכולת ללכת, עדיין הקפדת לבוא לעבוד, “כי זה נותן כוח לאדם. כאשר הוא עושה משהו ואינו תלוי באחרים – זה נותן לו הרגשה טובה”.
אורנה, בתה: “עבורי היית עולם ומלואו – עולם של אושר ושמחה. אישיותך הקסימה והקרינה על הסובבים אותך. יושרך, פשטותך, אהבת הזולת שבך, מזגך הטוב והנעים, שמחת החיים והחיוניות שבך, ומעל לכל – אהבתך העמוקה למשפחתך”.