נולדה בגרמניה – 13.5.1913
נפטרה בבית-אלפא – 14.7.1997
הייתה נשואה לארתור
אמא לעמוס, רחל ורד ואורי

עמוס, בנה: “אמא יקרה, כל כך רציתי עוד לומר לך כמה דברים וזו לי ההזדמנות האחרונה.
ואיך אקפל את כל מסכת חיינו ביחד במספר מילים?
אני הייתי בנה הבכור. איתי חוותה את חווית האימהות לראשונה. לימים הקריאה לי קטעים מיומנה – דפים מלאי אהבת אם – אהבת הבית הקיבוצי, תקוות לעולם מלא אור בעתיד. רגשות אשמה על כל מה שלא יכלה להעניק לי. געגועים להורים שלה, שקטעו את הקשר איתה כי עלתה ארצה בניגוד לרצונם.
זכיתי להיות איתה בשש השנים באנגליה. מסביב מלחמת עולם, הקרב על לונדון, הפצצות הגרמנים הנוראות, ועוני נורא. אך היא זכרה אותן כשנות חייה היפות ביותר. שנים של עשייה, ארגון נוער יהודי, הקמתה של תנועת “השומר הצעיר” באנגליה, ובילוי ודאגה לעמוס הקטן שלה. רחל’ה, אחותי, נולדה באותם הימים. באחת השיחות הרבות שלנו שאלתי אותה: איך היה לך האומץ ללדת באמצע כל זה? תשובתה הטיפוסית: אם רוצים ילדים, לא מחכים שיהיו תנאים, שיהיה כסף, או בית יותר גדול.
אמא אהבה את בית-אלפא. היא הייתה גאה מאוד בכל מה שנוצר כאן. כאשר הוזמנה לאירוע כלשהו, חתונה או בר-מצווה, הקפידה להביא אך ורק מיצירות בית-אלפא. כך, על שולחן המתנות, ביחד עם הסיפולוקסים והסרביסים למיניהם – תמיד ניצב סל אשכוליות שהיא הביאה, או תקליט של חמישיית גלבוע, או מנורת שולחן של קב-קור, או ספר של נתן שחם.
זיוה עורי: “נעמי – את הרי אשת חינוך, יועצת בקיבוצים, במחלקת החינוך, מטפלת ועוזרת בנושאי האימוץ, מטפלת המתמחה בטיפול בציבור. כותבת בעיתון – “מכתבים למחנכת”, “מכתבים לאם” – כך מוצאת את דרכך להביא את גישתך ולהביע את רעיונותייך החינוכיים, כדי לעזור ולהגיע לציבור. באים אלייך, עולים לרגל עם ילדים לקבל את עזרתך, בחדרך הקטן. ואת לא מוותרת, מוכנה לעזור בכל דרך, עם המון אהבה ואמון בילד ובכוחותיו.
תאריכים בחיי נעמי:
1933 – עלתה לארץ, לבית-אלפא.
1937 – נסעה עם משפחתה לשליחות באנגליה.
1946 – חוזרת לבית-אלפא, עובדת בחינוך.
1957-68 – עובדת במחלקה לחינוך בקיבוץ הארצי.
שנות ה-70 – מתחילה לפעול בנושא אימוץ ילדים.
1978 – מקבלת פרס מסינגר על פעילות זו.
שנות ה-80 – מתחילה בעזרה לילדים בעלי קושי בתקשורת מילולית.
שנות ה-90 – עובדת בחדר-האוכל.