נולדה בבית-אלפא – 14.6.1961
נפטרה בבית-אלפא – 1.2.1971
בת לערגה ואליושה
אחות לאיריס, גלית, ורד, וצח
נכדה לפניה ושמעון וינטרוב

נפטרה ממחלה, והיא בת עשר בלבד.

כתבו ההורים בחוברת הזכרון:
היתה לך גומת-חן משגעת ובגיל שנה קיבלת תלתלים נהדרים והיית חמודה וחייכנית. בגן היית שוכבת על המיטה ואומרת: “בשנה הבאה כבר אדע לקרוא לבד ויהיה נהדר”. בשנה האחרונה היה קשה לכולנו עם פטירת סבתא. לא הספקנו להרים ראש ונחתה מכה שניה – נפל שלמה שלנו.
משהו הציק לך – לעיתים קרובות לא ישנת טוב בלילות; תמיד אימצת את עינייך כאילו את מתקשה לראות. לא יכולנו לדעת איזה כוח נורא לוחץ ולא נותן לך להיות כפי שרצית. מסיבת סיום השנה (כיתה ג’) הגיעה ואת התחלת להתאונן על כאב בצוואר והיה קשה לך להניע את הראש… ואז באה העייפות הגדולה, כל היום, ולפעמים הקאות. כאשר הגעת לרופא, הוא חשד בדבר-מה. בדיקות, צילומים ואישפוז מהיר. עברת שני ניתוחים קשים והחלמת מהם יפה. התגברת בכוחות עליונים. קבוצת ‘אורנים’ שלך עזרה לך. כולם רצו בטובתך. וכמה רצו, איתנו יחד, שתבריאי. פתאום, בבוקר של שבת אחת, כולה זוהרת, חורפית, כזו יפה, נרדמת כאן, בחדר שלך, שכה אהבת, ויותר לא התעוררת”.
כתב סבא שמעון:
ימי חוסר התקווה נמשכו ונמשכו בין כותלי בית-החולים… ולפתע באה ההתאוששות: עינת התגלתה מחדש בכל שיעור קומתה – ולא הסכימה להיכנע למצב. לעשות הכל ומהר, ולהשתלב בחיי הקבוצה ובלימודים. עוד בערב האחרון הזמינה אצלי את הספר שעליי לרכוש ב”מפעל הספר”. ובבוקר, למחרת, עינת צנחה ואיבדה את ההכרה. במשך שבועיים נאבקה בבית-החולים על חייה הצעירים, עד שדעכה, והיא בסך-הכל בת תשע-וחצי שנים. לעינת היתה נפש רגישה והאסונות שפקדו את משפחתנו בשרשרת, הטביעו חותם עליה. היתה תמיד הראשונה המציצה לראות מה שלומי ואותו יחס גילתה לעליזה והילדים.
לאה, הגננת: “היתה מבוגרת ברוחה, נפש פיוטית ואצילה. היתה סוחפת בצהלה שלה, אי אפשר היה שלא להצטרף. היתה קלת רגליים, תמיד ראשונה בין המטיילים. והיתה יפה”.