קטינה שחם לבית פגיץ

נולדה ב -13/6/1926

נפטרה ב – 13/8/2019

בת לחנה ויעקב פגיץ

היתה נשואה לנתן שחם

אם לבועז רוזנברג וליביו ואורית שחם

קראה זיוה עורי – כתבו אורית ובועז

קטינה נולדה ב- 13/6/1926 בת בכורה לחנה ויעקב פגיץ, מעולי העלייה השלישית, ילידי קייב, אז רוסיה. כעבור שנה וחצי נולדה אחותה חסידה, וכעבור 5 שנים נולדה לביאה. את בית הספר היסודי התחילה קטינה בבית ספר יבנה וסיימה בבית ספר בלפור. עד כיתה י”א למדה תיכון בלימודי ערב. מגיל צעיר הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר, בגדוד ניר של קן מרכז בתל אביב, שם פגשה את בעלה לעתיד , חנוך רוזנברג. בגיל 16 התגייסה לפלמ”ח והצטרפה לגרעין של קיבוץ נירים, שהלך להכשרה של הפלמ”ח בקיבוץ תל עמל.
בשנת 1946 התחתנה עם חנוך רוזנברג והצטרפה אליו להשלמה של השומר הצעיר בקיבוץ בית אלפא.   באפריל 1947 נולד בנה הבכור בועז, וביולי 1948 נהרג חנוך ברב על הר המזאר בבלימת הכוחות העירקיים שבאו מכיוון ג’נין. קטינה נשארה עם בועז בקיבוץ, וכשלוש שנים מאוחר יותר הקימה משפחה עם נתן שחם. בדצמבר 1952 נולדה אורית ובינואר 1958 נולד יבין.
שנים הייתה קטינה חברת בית אלפא ובתוכן שלוש שנים(1977-1980)שהתה עם נתן בניו-יורק כששירת שם כנספח תרבות של מדינת ישראל. קטינה מילאה בקיבוץ תפקידים רבים. שנים רבות עבדה בתחום החינוך ומאוחר יותר עסקה בתחום התפירה. בהיותה בעלת יכולת ארגונית ויכולת השפעה חברתית ולאחר שהשתתפה בקורס ניהול במדרשת רופין, הייתה קטינה רכזת שירותים, אקונומית, ורכזת ועדות חינוך, בנייה, בריאות, ואף כיהנה פעמיים כמזכירת הקיבוץ. כל השנים הללו מעולם לא הפסיקה לעבוד באהבתה הגדולה – הגזירה והתפירה. היא תפרה בגדים למאות ילדים ומבוגרים בקיבוץ ובמשפחה, והמשיכה לעבוד עד גיל 83 גם אחרי שחלתה. לקטינה היו ידי זהב ונפש אמנותית, היא עסקה גם ברקמה, סריגת צמר ואף עיטרה דלועים בעזרת מחט חשמלית בזמנה הפנוי. בשנים האחרונות לחייה התמודדה קטינה עם בעיות בריאות רבות. עד לפני שנתיים חייתה בביתה וניהלה חיים עצמאיים. בשנתיים האחרונות שהתה בבית רבגיל עד שהלכה לעולמה בשיבה טובה בגיל 93.

יהי זכרך ברוך אורית ובועז

כתבה אורית

כל מי שהיה מתבקש לתאר את אימא בקיצור היה עונה אישה חזקה, גדולה, אסרטיבית וקצת יותר באריכות אישה ישרה, שמעולם לא זייפה את דעתה, שפיה וליבה היו שווים

– , אישה שלעולם לא תאמר את מה שרוצים לשמוע, אלא אך ורק את מה שהיא חושבת, לא משנה אם בן שיחה יאהב זאת ומה יהיו התוצאות, גם אם הוא או היא הם אחד מילדיה, נכדיה או ניניה. אישה שהסתכלה תמיד לכולם בגובה העיניים, בין אם היו שועי עולם אותם פגשה בדירתה בניו-יורק, או בביקורי האח”מים הרבים שהגיעו אל אבא לקיבוץ; ובין אם היה זה ילד קטן מהילדים הרבים שטיפלה בהם בקיבוץ.
את אימא אי אפשר היה לתפוס מתחנחנת, או מרצה, או מחייכת אל מישהו שלא באמת מצא חן בעיניה. היא הייתה פמיניסטית ברמ”ח אבריה עוד לפני שהמונח נכנס לז’רגון, שהתייחסה לגדול ולקטן בצורה שוויונית, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל יותר מכל התכונה שאיפיינה את אימא הייתה הסקרנות. היא הייתה אדם סקרן במובן העמוק והנכון של המילה. הכול עניין אותה והכול היא חקרה בדרכה הייחודית – קוראת, רואה טלוויזיה ושוב קוראת, בכל מקור אפשרי. ליום הולדת 90 קנינו לה אייפד, והיא – שמעולם לא נגעה במחשב קודם לכן – התיישבה בדרכה החקרנית ולמדה איך להפעיל אותו ואיך להפוך אותו למקור אין-סופי של מידע. באותו זמן למדה גם להפעיל את הווטסאפ בנייד, והייתה משתתפת קבועה ודעתנית בקבוצה המשפחתית שלנו. ספרים היא קראה אפילו יותר מאבא. אני זוכרת שכשרציתי המלצה על ספר, הייתי שואלת את שניהם – מאבא קיבלתי תשובה ספרותית מלומדת, ומאימא – את האמת, שאותה כאמור לא חסכה מאף אחד מאיתנו. ובדרך כלל חוות הדעת שלה הייתה זו הקולעת. על אף שהייתה חסרה השכלה פורמאלית, היא הייתה אחד האנשים המשכילים שפגשתי, כי תאוות הדעת שלה לא ידעה שובע. עד יומה האחרון, גם כשראייתה ושמיעתה כבר כהו, היא למדה והפיקה ידע מכל מה שנקרה בדרכה.
בחודשיים האחרונים גילתה את הקולנוע הדוקומנטרי, ודיווחה לי בחדווה על סרטים מעניינים ועל דברים חדשים שלמדה בעקבותיהם. הכול עניין אותה – מפוליטיקה בינלאומית ועד אחרון הנינים, בכולם גילתה עניין, שאלה שאלות ואף אמרה את דעתה. אימא הייתה אמנית בנשמתה. היו לה ידי זהב והיא ידעה להפיק משהו מכל מה שנגעה בו. כילדה אהבתי לשבת ולראות את אצבעותיה הזריזות סורגות סוודר בשתי מסרגות, או תחרה במסרגה אחת, או תופרת בגד ומדייקת את הקווים והחוטים. בשבילי, בעלת שתי ידיים שמאליות, זה תמיד נראה כפלא.
היא גם אהבה אמנות ואדריכלות, היה לה חוש עיצובי מעולה ויכולת מדהימה להתאים צבעים, וביתנו היה משופע באלבומי אמנות שבהם אהבה לעיין. בעולם אחר, בדור אחר, אני בטוחה שהייתה יכולה להיות אדריכלית או מעצבת מצליחה. היו לה את כל הכישורים המתאימים – כישרון, עניין וסקרנות, ואמביציה לעשות מדויק והכי טוב שאפשר. שנים רבות הצטערתי בשבילה שמעולם לא “מימשה” את אחד המקצועות הללו, וחששתי שהיא חשה החמצה. אבל עם השנים למדתי עוד אחת מתכונותיה – היא תמיד הייתה שלמה עם עצמה, מעולם לא הביטה אחורה בזעם, ומעולם לא נתנה לעצמה להיות קורבן של הנסיבות.
את הקיבוץ אהבה בכל ליבה, והזדהתה עם דרכו עד יומה האחרון, גם כשכבר לא היה קיבוץ. מבחינתה – היא לא הקריבה דבר, אלא חייתה את החיים שבחרה לעצמה. אז הנה, גם אני משחררת – את תחושה ההחמצה בשבילה – אם זה מה שהיה לה טוב, אז אולי לא מוכרחים להיות אדריכלית או מעצבת, מספיק להיות מרוצה בחלקך. והיית מרוצה בחלקך, אימא, ועל זאת אני שמחה בשביל
אנחנו, הילדים, הנכדים והנינים, נזכור תמיד את האישה החכמה, החזקה, הישרה, מלאת ההומור הסרקסטי, שאף פעם לא מפחדת לומר לאף אחד מה שהיא חושבת, שנשארה צלולה ובהירה ואמיתית עד הרגע האחרון.
אני רוצה להודות לכל הנשים והגברים הנפלאים מהבית הסיעודי, שגרמו לכך ששנותיה האחרונות של אימא, עד הדקה האחרונה, היו כל כך מכבדות, מכובדות ואוהבות. בראש ובראשונה למיכל, על הסבלנות, הסובלנות והאהדה שזכינו ממנה. ויחד איתה לבסמה, לאושרת, לאחיות מאיה ואולגה, לאיילת, לרחלי, לאחמד, לפאדל, לאירנה, לז’קלין, למרים פרץ, למרים סידו, לרינה, למיטל (מנהלת הבית לשעבר) ולמירטה (המנהלת הנוכחית) . ולחברות בית אלפא: לאה סלע, רינה גוטמן ורחל’ה פלד. אנשים מופלאים שמסוגלים להפוך גם את הרגעים הכי קשים בחיי אדם למלאי אהבה ואור.
אנחנו כולנו אסירי תודה לכם. אורית שחם גובר

כתב בועז
מחשבה אחת הולכת איתי מהיום שעמדתי על הדעת – התאלמנת כשאת עדיין נערה/אישה מאוד צעירה. היית צריכה להתחיל את חייך מחדש עם ילד בן שנה וקצת, משפחת הוריו של בעלך הראשון חנוך, ועתיד מאוד לא ברור לפנייך. תבונתך וחוכמת חייך לימדו אותך להמשיך ולקיים קשר חם עם סבתא אילזה וסבא ינקו, הוריו של חנוך, בעלך הראשון. מהר מאוד הבנת שצריך לבנות הכול מחדש במציאות חיים קיבוצית קשה של תחילת שנות ה-50, ובעולם שהתהפך עלייך בין לילה.

זוכר אני את הצריף שגרנו בו בשנת 1950 (איפה שעומד היום גן “חצב”), כשלביאה הייתה בגרעין הראל. הצריף הכחול, רחצה בתעלה של הצ’יפולט, אבטיח מחנקה לזרסון. זכורים לי חברי ההשלמה – אפרים חנוך, דן לנס, ראובן ספיבק – שתמיד דאגו לי לפני שנתן הצטרף למשפחה, או כשנתן לא היה בבית.
בשנים הראשונות אפילו לא היה מקובל לקיים ימי זיכרון או לעלות לבית הקברות. בהיותי בן שלוש לערך, כשנתן חזר מפריז, הצגת לי אותו ואמרת: “הוא יהיה בן זוגי לחיים”, וכך נבנתה מחדש המשפחה. במשפחתנו תמיד התקיים קשר של הבנת מורכבות המציאות, בה נוכחים דמותו, רוחו תמונותיו ומשפחתו של חנוך אבי, ביחד עם משפחת שחם הצעירה והמתפתחת, מציאות אותה זימנו לנו החיים במדינת ישראל מאז מלחמת השחרור. המשפחה הלכה וגדלה, נתן חוזר מנסיעותיו, אורית ויבין נולדים וגדלים, חתולים וכלבים ושאר בעלי חיים שאהבת, וכן חיות מסוגים שונים שנתן היה מביא מהפלחה…
וכך המשפחה הקטנה שלנו מתרחבת והופכת לשבט – 3 ילדים, 9 נכדים, 11 נינים, חתנים וכלות – וכולם זוכים לאהבתך, לתשומת ליבך, לדעותייך ולעצותייך (כולל אלה בתחום הבריאות, הנשענות על “תרופות של סבתא” והמון ניסיון). יפה הוא יחסך ודאגתך לאחיותייך – לביאה שנמצאת איתנו, וחסידה ז”ל ובנותיה, בנות משפחת מרושק, אשר נעשו עם כל הלב ובאהבה
הקיבוץ משתנה, המציאות משתנה, הילדים עוזבים את הבית, הבריאות שהלכה ונחלשה, ולא קל היה לך פיזית ונפשית, אבל תמיד דאגת ואהבת את כולנו. אהבתך וקשרייך עם בנותינו איילת ולירון לאורך כל חייך. מיוחדים היו קשרייך עם חנוך נכדך, עם בנו מאור ועם משפחתו כולה, שדאגו לך וטיפלו בך בצורה מאוד יפה ומיוחדת. 72 שנים הלכנו ביחד בשביל החיים הזה, יודעים ומרגישים אחד את השני כמעט בלי מילים
אהבנו אותך בפשטות הליכותייך, למרות שלא היו נהוגים במשפחתנו גילויי חיבה מוחצנים ונשיקות
שלך – בועז

כתבה הנכדה איילת רוזנברג

סבתא קטינה נפטרה בגיל 93
אהבתי אותה מאוד. לסבתא הייתה נוכחות מאוד חזקה, היא הייתה דמות מאוד משמעותית בחיי ובחיי משפחתנו. גם בזקנתה, דמותה נשארה חזקה, בהירה וצלולה. תמיד אהבתי לבוא לבקר אצלה, ושמחתי לדעת שרבים אחרים אהבו לבוא אליה לדירה, ליהנות מכוס קפה ושיחה נעימה, אכפתית ומעניינת
היא חיה חיים ארוכים ומלאי עניין, והשיחות נסבו על נושאים רבים ומגוונים: ספרות, אמנות, וחדשות בארץ ובעולם. לסבתא היה אכפת. כשבאנו אליה היא שאלה שאלות מתוך רצון כנה לדעת, להקשיב ולהבין, הביעה את דעתה בקול צלול וברור. יכולתי לסמוך עליה שתביא את קול ההיגיון ותשכיל לדבר ולשכנע בעמדתה. היא הייתה מעודכנת, צלחה את המהפכה הטכנולוגית ובשנותיה האחרונות גלשה באייפד וקראה בו ספרים ועיתונים. הייתה גם שותפה פעילה בקבוצת הווטסאפ של המשפחה. כשקנינו לבן שלנו פסנתר ליום ההולדת האחרון, סבתא סיפרה לי שבילדותה חלמה לנגן על פסנתר. היו לה חברות שניגנו, אבל מאחר ובמשפחתה לא היה כסף, הוריה לא יכלו לאפשר זאת. גם בביקורנו האחרון, לפני כשבועיים, כשהיא כבר התקשתה להשלים את משפטיה, סבתא שמחה לפגוש את כולנו ושאלה: מה עם הפסנתר שלנו? סבתא קטינה התאלמנה פעמיים – פעם בגיל עשרים ופעם בגיל 92, ובשתי הפעמים הרימה את הסדין שכיסה את בעלה בכדי לראותו בפעם האחרונה. אני רוצה להודות מעומק ליבי לכל בני משפחתה וחבריה שביקרו אותה רבות בשנים האחרונות ובאו היום ללוויה שלה

איילת רוזנברג

כתבה לירון רוזנברג

לפני 13 שנה חגגנו לסבתא קטינה יומולדת 80 וקיבלנו משימה לכתוב לה ברכה. שמחתי על ההזדמנות להגיד לסבתא מה אני מרגישה, ולא לחכות להיום, כדי לספר לה מה היא בשבילי. ועכשיו, כשאנו עומדים כאן, הרגיש לי הכי נכון לחזור לברכה שכתבתי אז. בחרתי שני קטעים מתוך הברכה: “כשאני חושבת על הילדות שלי בבית אלפא, אני זוכרת את עצמי הולכת בשביל ממחלול לחדר האוכל, בדרך לבקר אותך במתפרה (ונונה אחריי). אני זוכרת את סוכריות הג’לי שהיית דואגת שיימצאו בחדר, כי ידעת שאני אוהבת אותן. ואיך היינו יושבות ומשחקות ‘שבץ-נא’. אני נזכרת בארוחות הערב של יום שבת, שאחריהן היינו יושבים ורואים ‘מי הבוס’ ו’משחק השבת’ ומפצחים גרעינים. ואיך בערך בגיל שבע רציתי להצטרף לתור של ‘הגדולים’ ברחיצת הכלים כדי להרגיש כבר ילדה גדולה, אבל ברגע שבסופו של דבר הסכמת לי לרחוץ כלים, עמדתי שם וחשבתי שבעצם עכשיו אני בכלל לא רוצה להיות בתור של הגדולים, והבנתי שאולי היה עדיף להיות עוד קצת קטנה”.

“סבתא, החלק שלך בסיפור שלי קשור הרבה לחינוך לערכים ולחיבור למדינה שלנו, ועל זה אני רוצה להגיד לך תודה. בזכותך, למרות שלא הכרתי את חנוך, הוא תמיד היה סבא שלי ואין דבר יותר חשוב מלבוא להיות איתך ועם אבא ביום הזיכרון. כל המשפטים מלאי הפאתוס שאליהם אנחנו ציניים רוב ימות השנה, מקבלים משמעות אחרת כאשר עומדים ביום הזיכרון ומבינים שבזכות הכאב והאובדן שלכם, אנחנו חיים כאן היום במדינה שלנו”. כשאני קוראת זאת היום, 13 שנים אחרי, הדברים מקבלים פרספקטיבות נוספות
אני מסתכלת על זכרונות הילדות ממקום של אימא ומבינה קצת יותר את המשמעות והחשיבות של הזמן המשפחתי, הזכרונות המשותפים והבית שהיה לנו אצלך. אני מסתכלת על המדינה שלנו, על איפה שאנחנו היום ביחס לחלום שהיה לכם כשהקמתם אותה, ולצערי אנחנו רחוקים מאוד מהחזון והערכים עליהם נלחמתם ובשבילה שילמתם (שילמנו) מחיר יקר. אני יכולה רק לקוות, למען הילדים שלנו, והנינים שלך, שהדברים ישתנו ונחזור אל הדרך אותה התוויתם לנו. סבתא, שלא כמו בילדות שלנו, שם היית נוכחת באופן שוטף, בשנים האחרונות, אחרי שעברת לבית הסיעודי, ואני בניתי את החיים שלי, נפגשנו רק אחת לכמה חדשים. הפגישות ושיחות הטלפון איתך, תמיד היו אוהבות, נעימות וחכמות, ותמיד יצאתי בהרגשה שאני צריכה לבוא לבקר יותר. לצערי סבתא, זה לא קרה ועל כך אני יכולה רק להצטער. בשבועות האחרונים מצבך הבריאותי הלך והדרדר ובלבי קיוויתי שרק תפסיקי לסבול. ביום רביעי, כאשר הבנו שזה כבר ממש מתקרב, הרגשתי שאני חייבת להיות שם לידך וקיוויתי שאולי זה יעזור גם לך. אני שמחה שהתאפשר לי להגיד לך כמה כולנו אוהבים אותך, ללטף אותך, לתת לך נשיקה אחרונה – ולהיפרד. נוחי על משכבך בשלום סבתא.
לירון רוזנברג

כתב עופר גובר

בזמן שאנו עומדים פה ונפרדים מסבתא, חשוב לומר עובדה שאין עליה עוררין – סבתא הייתה צודקת. זו לשמחתנו תכונה תורשתית האחוזה למין, כמו שאומרים אצלנו. עם זאת ולמרות זאת, סבתא הייתה אדם קשוב, סקרן ומתעניין. החדר של סבא וסבתא היה מקום שתמיד שמחתי לבקר בו. סבתא ידעה להקשיב, להתעניין, לשאול שאלות וגם להעביר ביקורת, כי צריך. מהילדות, שבה ביקרתי אותה רבות במתפרה ולאורך השנים, תמיד היה מבט סקרן ומתעניין, משולב באמרות פסקניות וברורות. בשנים האחרונות, עוד לפני הבית הסיעודי, הגוף החל קורס. בביקורים בבית הסיעודי נראה שהגוף ויתר לגמרי. ועדיין, בזמן שמסביב כולם שקעו בעצמם, או באדמה, סבתא נשארה חדה, מלאת עניין והומור. חולשת על מספר קבוצות ווטסאפ, קוראת ספרים באייפד ומעורה בכל מה שקורה. הביקורים אצלה עם הנינים היו משמחים ואפילו גרמו לאשליה שזה יימשך עוד שנים רבות. עכשיו אנו עומדים כאן, נפרדים באופן סופי. נשאר רק להודות על כל השנים הרבות שהיו לנו במחיצתך, לנחרצות, להומור, לאהבה ואפילו לשנת הצהריים הקדושה

להתראות סבתא. עופר גובר