נולדה בפילדלפיה, ארה”ב
ב – 10.6.1935
נפטרה ב – 25.8.1984
היתה נשואה לתיאודור
אם לאורי ואריק

הוריה של רוחל היו חברי ה”בונד” וברוח זו חונכו ילדיהם. שפת הדיבור בבית היתה יידיש, החינוך היה סוציאליסטי – משפחה יהודית אנטי-ציונית. מגיל צעיר למדה רוחל בבית-ספר כללי ובנוסף לכך בבי”ס יהודי בשפת היידיש.
בגיל 15 עברה המשפחה לקליפורניה ושם הצטרפה רוחל לתנועת השומר-הצעיר. כעבור שנה-וחצי חזרו לפילדלפיה ומשם נסעה רוחל לארץ והשתתפה בסמינר שנמשך חצי-שנה ובסיומו חזרה לניו-יורק, שם עבדה בהדרכה והיא בת 17. בראשית שנות ה50- עבד תיאודור הולדהיים כשליח מטעם התנועה בארה”ב, שם הכיר את רוחל, וב1954- חזרו שניהם לארץ ורוחל הצטרפה לבית-אלפא. רוחל השתלבה בצוות המטעים ועבדה בענף שנים רבות, עד לחיסולו. אחר-כך עברה לעבוד ברפת, וכעבור שנים, כאשר חלתה, עברה לעבוד בקב-קור והתמידה בכך כל עוד יכלה.
בגיל צעיר החלה לכתוב שירים. בלחץ חבריה, שגילו את “סודה”, הסכימה להוציא לאור ב1962- את ספר שיריה הראשון, בשפת יידיש. עם השנים הוציאה לאור עוד מספר ספרי שירה, חלקם בתרגומו של אריה אהרוני.
ב1968- יצא לאור הספר “שמים בעשב”, בתרגום אריה אהרוני.
ב1976- התפרסם ספר השירים “עזה פזיזה”.
בשנת 1978 קיבלה רוחל את פרס מאנגר, המוענק ליוצרים ביידיש. בדבריה, בעת קבלת הפרס אמרה, בין היתר: “כותבת אני את שיריי ביידיש, מכיוון – ככה זה אצלי – שרק ביידיש זה נכתב לי… מקווה אני שמיטב היצירה היהודית-חילונית בדורות האחרונים תזכה במהרה לתרגום טוב ונאות, ויש לי אפילו חוצפה להאמין, כי אנשים צעירים בישראל עוד ייקראו ספרות יידיש – ביידיש. עמנו הלא גאה כל-כך בעברו, בזכרונו ההיסטורי, שהוא מקור הישגיו. המתקבל על הדעת, כי נמחק בעצמנו מאות שנות יצירה ותרבות יידיש?”.
לקח זמן רב עד שאותרה מחלתה ועל רוחל עברו שנים רבות של סבל רב והיא נפטרה בת 51 בסך-הכל. עיון בשיריה מראה כי הצביעה בהם על תופעות שנבעו מן המחלה, בלי שתדע לקרוא להן במושגים הרפואיים המפורשים.
שמעון וינטרוב קלט את רוחל בעבודה במטעים, עם הגיעה לקיבוץ, והכשיר אותה להיות עובדת מן המניין. כאשר יצא סיפרה הראשון לאור, נסעו חבריה לעבודה למסיבה שהתקיימה בת”א, לציון הופעת הספר. שמעון ברך: “זה חזיון נדיר שקיבוץ ראשון של השומר-הצעיר מגלה פתאום בתוכו משוררת בשפת יידיש. הוויית חיינו העכשווית היא, כידוע, עברית, אך מאחר ששפת ילדותנו-נעורינו היתה יידיש – איננו מתנכרים לה, להפך, אנו מעודדים אותה”.
ספד לה אריה אהרוני: “משוררת אנינת-נפש – נערה-אישה עד אחרון רגעייך, גלויית-עיניים ואוזניים כרויות, זקורות כאנטנות, לתהות על סוד היש, על נשימתם החבויה של הדברים, על מה שבין אדם לעצמו ובין אדם לחברו ובין אדם לסביבתו.
רוחל אחותנו – בהופיע ספרך הראשון, היתה חדוות הפתעה בקהיליית שירת-יידיש עתירת השנים והיבולים: הנה, לא זו בלבד שנמצא לה, לשירת יידיש, דור המשך, והיא מחדשת ימיה – אלא נולד לה אף ז’אנר חדש, אשר לא ידעה עד כה: שירה בסימן נעורים תוססים, על כל חן פריחתם ושובבותם”.
מאירה, אם תוכלי לציין את שמות ספריה וכן שנת ההוצאה ואלציין אילו מהם תירגם אהרוני – אודה לך