נולדה ב – 4.07.1930

נפטרה ב -9.02.2015

הייתה נשואה לדוד (דשיק)

אם ליואב, אסף, ערן, מיכל ויעל

כתבה מיכל

אימא,
מוזר להיפרד ממך. מוזר שיותר לא תהיי. לפני שנתיים היית מאוד חולה והרופאים אמרו שבני המשפחה צריכים לבוא ולהיפרד. נסעתי לבית החולים, אבל בדרך חשבתי לי שזה לא הסוף. שלא מתאים לך ככה ללכת בקלות ובפשטות. כמו שהחברות שלך אומרות בהערכה רבה – את לוחמת. ואכן, כמו עוף החול, קמת שוב ושוב. האמת שלא היה כיף לגדול עם אימא לוחמת, כי שום דבר לא היה בקלות ובפשטות. הכול היה צריך להיות בדיוק כמו שצריך, לפי אמות המידה הקיבוציות ובלי חריגות.

אני רוצה אימא להגיד לך תודה גדולה על כך שהיית נערה מרדנית מהשומר הצעיר (כן, כבר אז לוחמת) שלא הסכימה ללכת לבית ספר שבו קוראים למורה לא בשם, אלא “מורי”. לכן הגעת לבית-אלפא ובזכות אותה נערה צמחנו כולנו בית-אלפים. אני רוצה להודות לבחורה הצעירה והיפה, כמו שהיית, שהתאהבה בבן קיבוץ יפה תואר וחמוד מאוד, ובחרה בו להיות אבא שלנו האהוב. תודה לך אימא על כך שאנחנו רבּים. על הרעיון הגאוני שהיה לך לקראת גיוסו של יואב לצבא, שצריך עוד תינוק למשפחה. הוא כל כך מתוק התינוק שלך, עד היום. על רוחב ליבך שהביאה אותך ואת אבא לאמץ לנו לאחות גם את אסתר היקרה. אני רוצה אימא להודות לך על הסבתא שהיית. על הקבלה המוחלטת, על האהבה האינסופית שזכו בה כל נכד ונכדה, כל נין ונינה. על רגעי החסד שלשום, כשזיהית לידך את נכדייך שחר ונוגה, ומתוך הכאב וערפול התרופות קרנת אליהם. על החיוך שהיה על פנייך אתמול, כשראית את יונתן, צעיר נינייך. שניות אחרונות של אושר ואהבה.
אימא, היית סבתא נהדרת, אבל האמת שאני עצמי גדלתי בלי להכיר את התחושה הזו של אהבה אינסופית של אימא. מין נכות כזו שכיוון שהיא מוּלדת, לא מרגישה כמו נכות. עד שלראשונה בחיי הרגשתי שאני צריכה את אימא לידי. אחרי שליוויתי את שחר שלי לגיוס לצבא, ממש הייתי זקוקה לך. טלפנתי אלייך והיית לגמרי לגמרי אימא שלי. על הרגעים האלה אני אסירת תודה לך. אימא, תודה גדולה על כל הרגעים האלה ועל עוד הרבה אחרים. נוחי בשלום על משכבך ליד אבא, ותודה גם על כך שבאזכרה האחרונה הקלת את הוראות העיצוב לקבר המשותף שלכם, כי ידעת שלא נעמוד בסטנדרטים שלך. עם הפרידה ממך אימא, אנחנו נפרדים גם מחדרי חולים. המקום שהיה לך לבית, למשפחה המורחבת, לחיבוק ולתמיכה, לאהבה ולעזרה גדולה. אהבת את הבית הזה ואהבת מאוד כל אחד ואחת מהצוות והרגשת בו אהובה.
תודה לכם צוות חדרי חולים, מכל המשפחה.

מיכל

כתבה יעל
זו היתה פרידה ארוכה…. כבר שנתיים עברו מאז הלילה שבו הרופאים אמרו שהמצב חמור ולא תתעוררי כנראה, ואת התעוררת, ונלחמת לאחוז עוד בחיים, למרות הכאבים, למרות המאמצים הבלתי נסבלים . היינו מלאי פליאה על המלחמה שלך – כל כך הרבה כאב וסבל חווית, ולא ויתרת, כל פעם יכולת עוד פחות, ולא ויתרת.
בשבילך כל ביקור שלנו, כל פגישה עם אחד הנכדים או הנינים האהובים היו רגעי אושר, סיבה טובה להילחם ולחיות. האהבה והגאווה שלך במשפחה שלך – שלנו, החזיקה אותך ונתנה לך כוחות. זכות גדולה היא שנתת לכל אחד ואחת מאיתנו, להיות ראויים לכך שבשביל להוסיף להיות חלק בחיינו היה שווה המאמץ שעשית. היית סבתא שזוכרת את כל תאריכי יום ההולדת, את כל הכיתות והמעברים, וכל עוד יכלת לארח, אז גם מה אוהב כל נכד או כל חתן וכלה שלך לאכול, והקפדת להכין שיהיה תמיד לכל אחד מה שהוא אוהב.
ידעת ליצור קשרים מיוחדים עם כל נכדייך הרבים והאהובים. היית אישה של אנשים – כשהייתם צעירים הבית שלנו היה מלא באנשים שאימצתם אל משפחתנו, מתנדבים מכל העולם וכמובן אסתר שהצטרפה אלינו. תמיד חשוב היה לך לשים לב לאנשים סביבך, להלחם את מלחמות הצדק בשביל החלשים יותר. בוועדת הקשישים שניהלת הרבה שנים ובחיים בכלל.
בטיולנו בשבילי בית אלפא כשכבר גרת בבית הסיעודי, כל כך נהנית לפגוש את החברים שניגשו אלייך והתעניינו בשלומך. ותמיד השתדלת לענות שאת בסדר, למרות שכבר לא היית … כשאבא נפטר לפני 19 שנים, נשברת ולא ידעת איך להמשיך, אבל באיזשהו שלב התאוששת ועל אף שעברת הרבה משברים בריאותיים, דבקת בהנאה מהחיים. טיילת, נסעת לחוגים, נסעת לשחייה, להופעות, ולא ויתרת על אף אירוח אצל אחד מאיתנו. כל כך נהנית להמשיך להתרגש ממראות הטבע. לקחנו אותך לסיורים בגלבוע ובעמק, ובכל פעם נהנית לראות איך מראה של פרח מעורר בך את זיכרון השם שלו. היכרת וידעת כל שם ושם של כל פרח, וידעת להתרגש ממראות. ולהתרגש ממחוות. זכית למחוות של אנושיות וחמלה רבה, בבית הסיעודי שהפך לך לבית בשנתיים וחצי האחרונות לחייך. בית שכולו היה רצון טוב להקל עליך, לעזור לך, לכבד את רצונך ואת צרכייך. אין לי מילים להביע בהן את תודתי לכל צוות הבית הנהדר הזה, ולכל חברי הקיבוץ שניגשו על השבילים או באו לבקר בבית הסיעודי, ולהגיד בזה לאמא שהיא לא נשכחת, שהיא חלק מהקהילה. אשרי הקהילה שבנתה בית כזה, ושחבריה זוכרים לחמול על דיירי הבית, ובאים ומבקרים ועוזרים בכל מה שאפשר. אמא יקרה, סוף לסבל ולמאמץ את הולכת אל אבא, נוחי על משכבך בשלום.
יעל

כתב ערן
אימא,
אני כבר כל כך מתגעגע אליך… כבר תקופה ארוכה שאנחנו נפרדים, לאט לאט הלכת מאתנו והיה לנו זמן, עוד סיבוב בקיבוץ עם הקלנועית לראות מה חדש, עוד טיול להר לראות פרחים ועוד קפיצה לבריכות הדגים לחפש ציפורים יפות ולשדות במרסס לעשות קפה בשטח. כל כך נהנית בטבע ובמיוחד כשהנכדים והנינים או חברים היו מצטרפים. ולי זה היה אושר גדול לטייל אתך ביחד ולראות אותך נהנית ולדבר, לדבר כמו שלא הספקתי עם אבא שמת פתאום ולא היינו מוכנים…
ממש עולה בי חיוך עכשיו כשאתם נפגשים שם מחוץ לכבלי הגוף הכואב ומעבר למסך העיוורון הארצי הבן אדמי. סיפור קטן מהשנה האחרונה: באחת ההפעלות בבית הסיעודי אימא הייתה צריכה לבחור דמות כדי ששאר החברים ישאלו שאלות ובסוף ינחשו מי הדמות. אימא ידעה כמה זה ישמח את ארנסטו הקשיש ובחרה בבתו. לאחר כמה שאלות ארנסטו גילה במי בחרה אימא ומיד פרץ בבכי של התרגשות. גם אני בכיתי כשאימא סיפרה לי. זאת הייתה אימא שלי.
היא כל כך פחדה להכביד על העובדים בבית הסיעודי ולא הפסיקה להודות על הטיפול המסור בה. וגם אנחנו מודים מעומק הלב, לכל הצוות הנפלא ולכל החברים שבאים לבקר ולעזור ולשמח את הדיירים. הבית הסיעודי והדברים המקסימים שראיתי בו, יחסרו לי. לראות אנשים טובים עוזרים לזקנים ריגש אותי עד דמעות בכל פעם מחדש. בשבועות האחרונים בכל פעם שנפרדנו, הפרידות נעשו ארוכות יותר, ביקשת עוד חיבוק ונתת עוד נשיקה. הרגשנו.
אהבתי אותך מאוד אימא, והשתדלתי להיות לך בן טוב כמו שלמדתי ממך ומאבא. אני מבקש סליחה אם פגעתי בך ובמיוחד בתקופה אחרי שאבא נפטר שלא הייתי בוגר מספיק ולא הבנתי עם איזה כאב את מתמודדת. יש אמרה בודהיסטית שאומרת שאם אדם ייקח את אביו ואת אמו על גבו לכל מקום שהם צריכים במשך 100 שנים, זה גם לא מספיק. אז לכל מי שטרח ובא ללוות את אימא בדרכה האחרונה, כמו שהיא לימדה אותנו, אל תשכחו את זקניכם והכי חשוב אל תפסידו את הפריחה בעמק עכשיו.
ערן

כתבה אסתר בת מאומצת של רינה ודשיק
לרינה היקר היית אימא, סבתא וסבתא רבא לדוגמא ולמופת. אימצת אותי מהיום הראשון בו הגעתי כחניכה של עליית הנוער לבית-אלפא. כל השנים ועד עצם היום הזה את ודשיק ז”ל הרעפתם עלי חום ואהבה, ונתתם לי להרגיש אחת מבני המשפחה. הודות לכם כל זיכרונותי מתקופת גיל ההתבגרות חיוביים ומאושרים. נהגת לקרוא לי אסתר שלי, לילדי – נכדייך, ולנכדי נינייך, והם קראו לך סבתא רינה. שמחו לבקר בקיבוץ ולטייל אתך בקלנועית. בכל פגישה שלי אתך, תמיד תמיד ציינת באוזני כמה את גאה בילדייך וכמה נפלאים הם. ויש על מה להיות גאה, כי הרי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. רינה, אנחנו מאוד מאוד אוהבים אותך, ותחסרי לי מאוד. מבטיחה אני לך להמשיך ולשמור על הקשר החם והאוהב ביני לבין אחי ואחיותי, ולעולם לא אשכח אותך. תנוחי על משכבך בשלום, ויהי זכרך ברוך. אוהבים אותך כל המשפחה.
אסתר

כתב הילל

רינה שלנו. רינה הייתה אחת מקבוצת בנות חדרה המאוד חינניות שהגיעו והצטרפו אלינו למוסד החינוכי “גלבוע” שזה אך קם ונוסד בשנות ה-40 של המאה שעברה, בשלהי מלחמת העולם השניה. בנות חניכות מקן השומר-הצעיר בחדרה שהתחלקו לפי גילן לשלוש הכיתות-קבוצות הראשונות במוסד החינוכי. לא לחינם ציינתי “חינניות”. כולן יפות, כולן רקדניות מעולות, נערות מלאות שמחת חיים וחברתיות. נעורים של אז, שהרבה מהם היו טיולים, אימונים ב”הגנה”, פעילות תנועתית וחיי חברה. לעיתים גם למדנו… ורינה– נערה יפה, שמחה, תמיד עם חיוך על פניה ומעורה בכל. חילופי אוכלוסין בבית-אלפא ומלחמת העצמאות קירבו מאד ביני לבין חברי דוד שוהם (“דשיק”) והייתי עד ראשון לקשר שנוצר בינו לרינה.
נישואים ראשונים וילדים ראשונים מבינינו – קבוצת “אורן” ורינה כמובן מככבת בכל אלה. התענינה ועסקה בהרבה. כמו כולנו החלה בחקלאות אך במהרה ובבטחה קשרה את חייה ועתידה בחינוך ילדינו. הורים וילדים רבים – רבים לא ישכחו את רינה שבזמן כה קצר הייתה למטפלת –ומשם לגננת. דמותה כגננת מובילה ומצטיינת נשארה נטועה בלב כולנו. שנים של ידידות ושכנות קרובה. צריף אל צריף, דלת אל דלת.
רינה היתה מעורה ופעילה בכלל חיי הקבוץ וידה היתה בכל. אהבה את הארץ וטיולים ברחביה והיתה לשומרת ולוחמת על שימור הטבע. כאבנו עם רינה את הליכתו הכה מוקדמת של חברנו דשיק אך רינה ידעה להמשיך, לשלב חיי עבודה ופעילות עם טיולים בקרוב וברחוק וליהנות ממשפחתה ההולכת ומתרחבת.
לצערנו בריאות אינה נקנית ולא תמיד היא בידינו ולימים ראינו את רינה בכאבה וסבלותיה. עדין שכנה, עדין פעילה אך רינה אחרת ושונה. סבלנו איתה וליוינו אותה במכאוביה והיום אנו נפרדים ממך רינה, עם כל בנותיך ובנייך, נכדייך ונינייך. נוחי בשלום לרגלי הגלבוע שופע הפריחה והטבע שכה אהבת.
הלל נוימן

כותבת רוזי
רינה בשבילי –
ידידות רבת שנים. עוד כשהייתי בנח”ל ורינה גננת – אישה תמירה , יפת מראה, גננת מוכשרת ויודעת לכוון ולחנך בדרך הייחודית לה. רינה קלטה אותי בתור מטפלת לצידה ואיתה ביחד ולמדתי ממנה הרבה.
רינה היתה הגננת של ביתנו הבכורה עירית ואני, אמא צעירה וחרדה. רינה תמיד היתה שם להסביר ולהרגיע. רינה – חובבת טבע מושבעת. בזכותה למדתי שמות של פרחים וציפורים ובזכותה למדתי לאהוב את הגלבוע שלעיתים הטיל עלי אימה. היתה לנו שכנות רבת שנים – שכנות יפה ונעימה והרי כולנו יודעים שלפעמים שכנים טובים ערכם לפחות כמו משפחה.
עם השנים ראיתי את רינה במאבקה אל מול בעיות בריאותה הקשות וממש הצדעתי לדרך עמידתה, לרוח הלחימה ולכוח רצונה.
רינה היתה פעילה הן בקבוצנו והן מחוצה לו. היו לה האמביציה והסקרנות ללמוד ולהשיג עוד ועוד. בשנותיה האחרונות משפחתה הקרובה פקדה אותה רבות ותכופות – ילדיה, כלותיה וחתניה ביקרו ושהו עימה לחלופין מידי ערב. כאילו לפי תור.
זכית רינה למשפחה כה נאמנה ויפה שעמדה לצידך ותמכה עד יומך האחרון. נוחי בשלום על משכבך.
כתבה רוזי