נולד בחיפה
ב – 25.7.1909.
נפטר ב – 15.8.1987.
היה נשוי לרבקה
אב לתמר (פז)

בן בכור ל12- אחים, נולד כאשר אמו היתה בת 14. האב חטף את האם מביתה, קידש אותה במטבע לעיני עדים וההורים נאלצו להסכים לנישואים. בהיות שמעון בן חמש, עזבו הוריו את הארץ לסוריה, כאשר האב קיבל מישרה של מנהל תחנת קמח. בעקבות כך המצב הכלכלי של המשפחה היה מצוין. כעבור חמש שנים נוספות, ירדה המשפחה למצרים ושם עסק האב בנהגות – היו לו חמש מכוניות להסעת אנשים. כאמור, נולדו להורים 13 בנים ובנות, מהם שכלו בחייהם את כל הבנות (שש) ושני בנים!
עד גיל 9 למד שמעון ב”חדר” בסוריה. במצרים למד בביה”ס “אליאנס”, בו הוקפץ פעמיים כיתה וסיים לימודיו בציונים מעולים.
בחיפה היה חבר בתנועת-הנוער של “פועלי-שמאל”.
בגיל 17 (שנת 1926) ירדה המשפחה בפעם שנייה למצרים, כדי לטפל בירושת הסבא, ושמעון לימד בבי”ס במשך 5 שנים. בשנת 1931 גברו געגועיו לארץ והוא חזר לבדו. שמעון עבד במשך 4 שנים בבניין – טפסן מומחה – ואז החליט לטייל באירופה. מנהל העבודה שלו ב”סולל-בונה”, ביקש ממנו לבקר גם בפולין, ולהביא לארץ – באמצעות חתונה פיקטיבית – את אחותו רבקה. שמעון הביא את רבקה לארץ, וכעבור שנה הם התחתנו והקימו משפחה.
הגעתו לבית-אלפא קשורה בפילוג הפוליטי בקיבוץ. בשנת 1938, רצתה מפלגת פועלי-ציון-שמאל לחזק את מעמדה בקיבוץ, ופנתה לחברים בסניף חיפה לעבור לב”א. כך החליטו רבקה ושמעון לעבור לב”א. קבלת הפנים היתה ממש עוינת, מה-עוד ששמעון היה החבר הראשון מעדות המזרח שהצטרף לחבורה שמוצאה מאירופה… נהגו כלפיו באפלייה והוא הרגיש מאוד לא נוח.
כעבור זמן החל שמעון ללמד ערבית בביה”ס בחפציבה ורכש את אמון והערכת הילדים.
בב”א נכנס לעבוד באופן קבוע בענף הצאן ואת העבודה הזו אהב ומצא בה סיפוק רב. נהג לצאת עם הצאן למרעה עם שחר ולחזור עם שקיעת החמה, כך במשך שנים רבות.
ב1948- התנדב לגדוד 13 (“גולני”), שימש מ”כ ואח”כ מדריך טיולים.
באחד הימים, באמצע שנות ה50-, רעה את הצאן בגלבוע ונתפס ע”י שלושה מחבלים, שכבלו אותו ורצו להורגו. 4 שעות התווכח אתם והודות לידיעת הערבית שכנע אותם לשחרר אותו. הסופר נתן שחם כתב על פרשייה זו סיפור, שהתפרסם בספרו “שיכון ותיקים”.
מקומות עבודה בקיבוץ: קבוצת הבניין, רועה צאן, מורה ומדריך, עבודה במכוורת – בתחילה כעוזרו של בן-ציון אשל ואח”כ באופן עצמאי, שנים רבות.
תחביבים: מלאכת-יד בתחומים רבים – נגרות, קרמיקה, אמייל; וכן – בישול מאכלים מזרחיים.
בתולדות המקום, שמורים לשמעון לא מעט סיפורי חידוד והווי, שעברו מדור לדור.
שמעון: “החיים בקיבוץ טובים ומעניינים בשבילי, אחרת לא הייתי בוחר צורת חיים שיתופיים. אני אוהב את כל אחד מחברי הקיבוץ, אני יכול להיות חבר טוב לכל הגילים ונוהג להקדים ‘שלום’ לכל אחד, גם למי שאינו נוהג לענות. אני מקבל את מציאות החיים בקיבוץ כמות שהיא, ללא שום טענות”.