בימים שבין יום השואה ליום הזכרון, אני שבה וחושבת על ראובן צינָדֶר.

על הקשר האישי שלי לסיפורו אחזור בסוף הפוסט.

1945. מכתב מפתיע, כתוב בעברית, מגיע לאחר מלחמת העולם השנייה לקיבוץ בית-אלפא ממחנה פליטים בגרמניה: “לכבוד חברי בית-אלפא. חברים יקרים! הנני כותב לכם מכתבי זה אף-על-פי שאין אני מכיר בפנים אף אחד מכם, ואתם מכירים אותי רק כילד קטן. אבל בטוח אני שלא שכחתם את הילד הראשון של קיבוץ בית-אלפא, ראובן חיים צינַדֶר”…

1923. הילד הראשון, בקיבוץ הראשון של תנועת השומר הצעיר. ראו – בן. סמל לחיים החדשים. צבר עם ייחוס מיוחד. אך כבר בהיותו בן שנתיים מחליטים הוריו של ראובן לעזוב את הקיבוץ ואת ארץ ישראל ולשוב לאירופה. ראובן נעקר מנוף מולדתו, גדל בפולין, לומד בבתי”ס “תרבות” בפינסק ובלבוב. אימו מתה בילדותו. כשפורצת מלחמת העולם השנייה, בן 16, הוא נמלט עם אביו לרוסיה. בימי המלחמה נפטר האב. ראובן מתגייס לצבא השחרור הפולני, שפועל במסגרת הצבא האדום הסובייטי.

לאחר המלחמה, בן 22, רק ראובן שורד ממשפחתו. הוא פונה לחברי בית-אלפא ומבקש שיעזרו לו להגשים את החלום שמלווה אותו כל ילדותו – לחזור לארץ בה נולד. בעזרת חברי הקיבוץ הוא מצליח לקבל מהשלטונות הבריטיים סרטיפיקט יקר ערך. ראובן מתקבל מיד ללימודים באוניברסיטה העברית ונחשב לעילוי יוצא דופן בתחום המתמטיקה. יפה תואר, חובב נשים ורומנטיקן.

מלחמת העצמאות, שפורצת בשנה השנייה ללימודיו, מטלטלת שוב את חייו. הוא מגויס לשורות ההגנה, הופך למ”כ, לוחם מצטיין, פרוע וללא חת, מאמין שאין כדור שנועד לפגוע בו.

במקביל, מצטלם בימי המלחמה בשדות העמק סרט עלילתי בשם “קללה לברכה”(Out of Evil). סיפור הסרט מבוסס על חייו רבי התהפוכות של ראובן והוריו, מהולדתו ועד שובו למולדתו כסטודנט ולוחם. סרט בהפקת ענק עם מיטב שחקני התקופה. סיפור תעמולתי של תחיה ותקומה כנגד כל הסיכויים…

אבל הסוף הטוב נשאר רק בסרט. במרץ 1948, כאשר “קללה לברכה” עדיין מצטלם בשדות בית-אלפא, מגיעה מסכת חייו הסוערים של ראובן צינדר לסופה. הוא נהרג מירי צלפים בשכונת מקור חיים בירושלים ונקבר בקרבת מקום. שלוש שנים לאחר מכן, לאחר שהסרט “קללה לברכה” מייצג את ישראל הצעירה בפסטיבל ונציה, מועברת גופתו של ראובן צינדר אל בית הקברות של בית-אלפא. הילד הראשון חוזר הביתה, לתמיד.

ושוב להיבט האישי שלי: סיפורו הלא יאמן של ראובן נגע מאוד לליבי ותיכננתי ליצור סרט דוקומנטרי עליו, משולב בסיפור הסרט “קללה לברכה”, עם המפיק גידי אביבי. לצערי לא הצלחנו להשיג תקציב להפקה והפרוייקט הוקפא לאחר תחקיר ממושך וכמה ימי צילום. אולי עוד אזכה לחזור אליו… ובינתיים אני מניחה מדי שנה את זר הקיבוץ על קברו ביום הזיכרון.

*מאמר נרחב שלי על סיפורו של ראובן ועל הסרט “קללה לברכה” התפרסם בשעתו בכתב העת “עת-מול”.

מי שמעוניין לקרוא אותו מוזמן לפנות אלי בתגובות או במסנג’ר, ולציין אימייל.

חנית לירון 30.4.22.